בביקורו האחרון בארה''ב גילה ראש הממשלה
בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים כי יחידת קומנדו של חיל הים הישראלי הרחיקה עד 1200 קילומטר מישראל כדי ללכוד אוניה שהבילה טילים לעזה. האצבע המאשימה הופנתה לאיראן ''המציידת את ארגוני הטרור''. היה זה עוד ניסיון פתטי להלהיט את האווירה נגד איראן במטרה להמאיס את המו''מ הענייני המתנהל עם איראן בסוגיית הנשק הגרעיני. נתניהו חשב כי יוכל בהודעה כזו להסיט את ארה''ב חזרה לאופציה הצבאית – חלומה הרטוב של ממשלת נתניהו. אלא שעיתונות המערב לא הייתה פנויה לרוחות המלחמה של נתניהו ושר הביטחון
יעלון, היו לה נושאים יותר חשובים, ונתניהו נאלץ להסתפק בדברי החנופה של הכתבים הצבאיים בישראל שהיללו ושיבחו את המודיעין הישראלי.
ניסיון מצטבר במציאות הישראלית פיתח אצלי יחס של חשדנות לכל גירסה רשמית, בעיקר בסוגיות צבאיות. כמות השקרים והולכת השולל שהממסד הצבאי, שהוא השלטון המעשי בישראל, האכיל ומאכיל אותנו, יכול למלא אינציקלופדיה. ולכן, מול כל הודעה רשמית אני מציב אפשרות אלטרנטיבית, שאין לי הוכחה לאמיתותה ורק ברבות השנים, עם גילוי מסמכים או זיכרונות של מי שפרשו, נדע את האמת. לנגד עיניי ניצבת הדוגמה של מחתרת הטרור שישראל הקימה במצרים וחבריה גויסו מקרב יהדות מצריים, שתפקידה היה לשבש את יחסי מצרים עם ארה''ב ובריטניה על ידי הטמנת פצצות במרכזי התרבות של שתי המדינות. כאשר מצריים חשפה את המחתרת וחבריה הועמדו למשפט, זעקו בישראל הכותרות ''עלילה'' והמימסד הצבאי ממשלתי בישראל האשים את ממשלת מצריים באנטישמיות. כעבור שנים, כאשר התגלו העובדות, ברחו כל הגיבורים מאחריות וכל אחד הטיל את האחריות על זולתו.
הסיפור האלטרנטיבי של אוניית הנשק הנוכחית הוא זה: מדובר בפרובוקציה ישראלית. סוכני המוסד שכרו אונייה KLOSE C שמה, נושאת דגל פנמה. הסוכנים, במסווה של סוחרי נשק איראנים, דאגו להעמיס על האונייה טילים, בין טילים אמיתיים בין טילי דמה שחיצונית נראים כמו הדבר האמיתי, והמשלוח הוסווה בשקי מלט. עם סיום ההעמסה הודיעו הסוכנים באחד מאמצעי ההצפנה לממונים כי המשימה הושלמה והאונייה בדרך. הקפטן הטורקי כמובן לא ידע מה טמנו לו בבטן האונייה. לפי שטר המטען הוא מוביל מלט.
עתה מגיע השלב הצבאי. גם חיילי שייטת 13 לא יודעים כי מדובר במחזה. כפי שאני לא ידעתי ב-1956 על הקנוניה שישראל רקמה עם צרפת ואנגליה לבטל את הלאמת תעלת סואץ. האמנתי כי אני נשלח לסיני להילחם למען ביטחון המדינה, שעה שלמעשה הייתי פיון בשירות האינטרסים של אימפריות גוססות שניסו לעשות שריר לפני שנמוגו.
חיילי שייטת 13 האמינו כי הם מפליגים הרחק מישראל במטרה להשתלט על אונייה המובילה טילים. הם לא ידעו ואינם יודעים שהם פיונים בפרובוקציה של ממשלת ישראל שנועדה להעביר מסר כי איראן לא השתנתה ואין להתרשם ממתקפת החיוכים של נשיא איראן החדש. חיילי השייטת הגיעו לאונייה ו''השתלטו'' עליה. לקפטן הטורקי לא היה מושג ירוק מה רוצים ממנו והוא באמת הופתע כשהראו לו את ארגזי הטילים מאחורי שקי המלט.
חיילי השייטת התמוגגו מנחת. הכל עבר חלק, כולל גילוי הנשק שעל פי התסריט יועד לרצועה. בליווי משחתות חיל הים הובלה האונייה לנמל אילת שהיה מוכן לקבלת הפנים של הגיבורים. הבמאים הכינו תצוגת טילים, ראש הממשלה והרמטכ''ל באו לשטוף בעיניהם את המשלוח. העיתונאים צילמו ודיווחו בפאתוס על ההישג האדיר, אבל לא הורשו לבחון מקרוב את הסחורה, למשש אותה ולבדוק אותה. נישאו נאומים נמלצים, הטקסטים מוכרים ומשעממים. העיתונות העולמית לא התרגשה והמו''מ עם איראן נמשך למורת רוחה של ממשלת ישראל. המאמץ היה לשווא.
ייתכן כי כל מה שכתבתי הוא ספקולציה פראית וייתכן כי זו האמת לאמיתה. בעוד חמישים או מאה שנים, כשייפתחו הארכיונים נדע את האמת. אם מי מקוראיי יהיה עוד בחיים, שיעלה על קברי ויספר מה גילו המסמכים.
איך הגלגל מסתובב לו
בימים אלו אנו עדים למחזה בלתי שגרתי. גנרל
אבי בניהו, עד לאחרונה דובר הצבא הישראלי, נעצר כחשוד בעבירות פליליות חמורות, בהן החזקת חומר סודי ביותר בביתו ושיבוש מהלכי משפט, שאם יורשע יבלה כמה שנים בבית הסוהר. מעצרו הוא תוצאה של מלחמת גוג ומגוג שהתנהלה בין הרמטכ''ל הקודם
גבי אשכנזי לבין שר הביטחון הקודם
אהוד ברק. במלחמה זו היו לא מעט לכלוכים ונחצו קווים אדומים שבדמוקרטיה תקינה היו מעיפים את שניהם מהתפקיד. היו מי שראו בעימות זה ניסיון לפוטש שבו הצבא מדיח את הרשות האזרחית. לא בישראל. אין שום צורך בהפיכה צבאית. הצבא שולט למעשה בישראל. שר הביטחון הוא לא אזרח אלא גנרל שהחליף את המדים בחליפה ועניבה, אבל בפועל הוא שליח הצבא בממשלה שדואג כי המיליארדים ימשיכו לזרום לצבא, שהוא שמן, מושחת עם סימני ריקבון מתקדמים. זהו מאבק בין שני אישים שלא מצאו שפה משותפת ועם הזמן פיתחו שנאה איש כלפי רעהו, ועתה בודקים אם נעברו גם עבירות פליליות. אבי בניהו, כדובר הצבא היה כמובן בצד של הרמטכ''ל .
את אבי בניהו אני מכיר כי שנינו עבדנו בשעתו באותו עיתון, ''על המשמר'', ביטאונה היומי של מפ''ם, מפלגה ציונית סוציאליסטית שבמפה הפוליטית נחשבה כשמאלית. העיתון נסגר במחצית שנות ה-90 של המאה ה-20 בגלל קשיי מימון ואילו מפ''ם נבלעה כעבור מספר שנים נוספות במרצ. אבי בניהו היה כתבו הצבאי של העיתון. חשתי אי נחת הולכת וגוברת מכתבותיו. הוא יצר אצלי את הרושם שיותר משהוא כתבו הצבאי של העיתון הוא שליח הצבא במערכת. יותר מדי חנופה ופחות מדי ביקורת. כתבתי לו מכתב (מצורף) המביע מורת רוח מהגיבוי שהוא נתן לצבא וגם אמרתי לו זאת בשיחות אישיות. הוא לא שינה מדרכו. לימים הבנתי מדוע. הוא רצה להיות חלק מהממסד הביטחוני והעבודה בעיתון הייתה הגשר דרכו חצה את הקווים.
הוא היה משרתם של ראשי מערכת הביטחון והצבא מבלי לדקדק בשיוכם הפוליטי. היה יועץ תקשורת ודובר של
יצחק רבין,
שמעון פרס,
יצחק מרדכי והתפקיד האחרון, דובר הצבא. בתפקידיו השונים גיבה ודיברר את הכיבוש והדיכוי על פשעיהם. הוא ביטא לדעתי את הדור שגדל במדינה שנפשו נקשרה בצבא. ממרום המעמד של מי שהסתובב עם הצמרת הפוליטית והצבאית מצא עצמו עומד בבית המשפט ומסביר לשופט מדוע אינו מהווה סכנה לציבור. ההיבריס הזניק אותו לגבהים שלא נודעו ומצוקת החמצן שיבשה את מערכת הערכים ושיקול הדעת. פולחן הכוח והשקרים מסתיימים לעיתים בחדרי המעצר והחקירות.
גזענות ללא בושה
שר האוצר
יאיר לפיד, הבייבי דוק של מפלגתו, (אביו,
טומי לפיד, רודן מפלגתי אף הוא, היה מעין פאפא דוק) על פי תקנונה הוא היו''ר שלה לעשר שנים ללא בחירות, התגלה כנוכל, רמאי ושקרן. הוא הבטיח בתעמולת הבחירות שלו כי ידאג למעמד הביניים וקיים בדיוק את ההיפך. הוא הכביד את עולו על שכבות הביניים. הדיור התייקר והסיכוי של זוג ממעמד הביניים לרכוש דירה התרחק. לאור ירידתו בסקרים, שלף תוכנית להוזלת הדירות. כלכלנים מכל צבעי הקשת העידו כי התוכנית תשיג את ההיפך – תייקר את הדיור. לא אעסוק בהיבט הכלכלי אלא בהיבט הפוליטי חברתי. מה שמאפיין את התוכנית הוא גזענותה. לא מדובר בגזענות סמויה, אלא גלויה, לאור השמש. הקריטריונים להטבות כוללים שירות צבאי ובכך הדירו את האזרחים הערבים והחרדים - שתי קבוצות שלא משרתות בצבא. שוב אנו רואים כיצד פולחן הצבאיות מגויס לשלילת זכויות יסוד, שהרי הזכות לדיור מוכרת כזכות יסוד בהצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם (סעיף כה1). אין קשר בין הזכות לדיור לשירות צבאי, מה עוד והפטור לשתי הקבוצות נעשה על פי חוק.
בימים אלה התבשרנו מפיה של האנתרופולוגית פרופסור
מאירה וייס כי הגזענות הגיעה גם למכון הממשלתי לרפואה משפטית. היא שהתה במכון מדי יום שש שנים לרגל מחקר אנתרופולוגי ולכן היא יודעת על מה היא מדברת. לדבריה יש היררכיה של גופות. גופות של פלסטינים ומהגרי עבודה הם בשלב התחתון של ההיררכיה ומהווים מקור לאברים להשתלה תוך התעלמות מהחוק המחייב לקבל את הסכמת המשפחה. לגבי גופות של יהודים ישמרו על החוק ויבקשו את רשות המשפחה.
קודם הורגים פלסטינים ולאחר כן משתמשים באבריהם.
אז מה ההבדל בין ישראל לסין שעל פי הדיווח של ארגוני זכויות אדם משתמשים באברי אסירים שהוצאו להורג.
מאיר הר ציון
בימים אלו הלך לעולמו מאיר הר ציון, שנאמר עליו כי הוא גדול הלוחמים היהודים מאז מרד בר כוכבא. דומני שהאמרה מיוחסת ל
משה דיין. הר ציון הפך לאגדה בחייו ועם אגדות לא קל להתמודד. בהלווייתו השתתפו נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ''ל. כל אחד מהם מצא לנכון להעלות על נס את תכונותיו כלוחם. עיתונים הקדישו לו עמודים שלמים גדושים בסופרלטיבים. בעיתון הארץ פורסם מאמר שקרא לשמור על מורשתו. מהי מורשתו? הוא נמנה עם חיילי יחידה 101 שמפקדה היה אריאל שרון ובין חייליה היו לא מעט פרחחים ופראי אדם שאלימותם נותבה לאפיקים לגיטימיים מנקודת מבט צבאית.
פרסומה של 101 בא לה בשנת 1953 בעקבות פעולת קיבייה, כפר ירדני שנפל קורבן לפשע מלחמה כאשר אנשי היחידה פוצצו בלילה עשרות בתים על יושביהם, נשים וילדים, בעת שנתם. פעולה זו עוררה זעם בינלאומי וגררה גינויים רבים. המבוכה בישראל הייתה כה רבה עד שבן גוריון הודיע כי מדובר ביוזמה פרטית של אזרחים ולא בחיילי הצבא. איש לא קנה את הבלוף המגושם הזה. פעם שנייה נחשף הר ציון כשרצח ארבעה בדואים שניקרו על דרכו כנקמת דם על רצח אחותו שושנה. הוא העריך שרוצחי אחותו באו מהשבט עימו נימנו הארבעה. הר ציון לא הועמד לדין, ואולי גם זה חלק ממורשתו –זילות חייהם של ערבים, מורשת שמיושמת באדיקות כבר 46 שנים בשטחים הכבושים. פעם שלישית נחשף לאחר כשנפצע בצווארו באחת מפעולות התגמול ב-1956 וחייו ניצלו הודות לניתוח בתנאי שדה של הרופא ד''ר
מוריס אנקלביץ.
יחידה 101 שולבה לתוך גדוד הצנחנים 890.
כאשר התגייסתי לצנחנים באוגוסט 1954 מאיר הר ציון וחבריו כבר היו בגדוד. הוא לא פיקד עלי ישירות, זולת פעם אחת כאשר צורפתי כמפקד כיתת מרגמות לסיור לאורך הגבול בדרום, בפיקודו של הר ציון. הוא הנחה אותי מה תפקידי במקרה של היתקלות עם הצד השני. הסיור עבר בשלום. השתתפתי במרבית פעולות התגמול בתקופת שירותי בשנות החמישים בהן השתתף גם הר ציון, ופעולות אלה במרביתן הגדול לא העידו על איכותו של הצבא. עם השנים למדתי כי פעולות אלו, לפחות בחלקן, לא היו תגמול אלא פרובוקציה ישראלית לצרכים פוליטיים פנימיים ואנחנו היינו בשר התותחים. פעולות אלו התאפיינו בפשיטות ליליות על תחנות משטרה, כאשר השוטרים או החיילים ישנים. לפני שהבינו מה מתרחש, פוצצו את הבניין ונסיגה הביתה. מעשי גבורה לא היו שם. היו פעולות שהסתבכו, והמחיר בחיי אדם היה בהתאם. נכון, הר ציון היה סייר מעולה, אבל כאלו היו רבים.
ככל שחלף הזמן הבנתי פחות במה זכה הר ציון, מה הבדיל אותו מאחרים. לאט, לאט גמלה בי ההחלטה שסוד האגדה אינו בפעילותו הצבאית אלא דווקא באכזריותו מקפיאת הדם. הפופולאריות שלו נסקה לגבהים בל יאמנו בעקבות הנקמה על רצח אחותו. תנועת העבודה ששלטה בימים ההם, והתנועה הקיבוצית בפרט, ראו בהר ציון, איש עין חרוד, את התגלמות היהודי החדש, לא כנוע ומתכופף מול הגויים, כפי ששורטט היהודי הגלותי, אלא נוטר ונוקם בגויים ברוח ספר יהושע. מעשה הנקמה היה בהשאלה המפץ הגדול שהוליד את אגדת הר ציון. אך טבעי שאגדה זו, לאחר מלחמת יוני 1967 תתמוך בכיבוש, בהתנחלויות, בגירוש ערבים או כפי שהתבטא, צריך לעשות הכל על מנת להמאיס על הערבים את החיים עד שיעזבו. אגדה זו היא חלומם הרטוב של ראשי הצבא והמדינה ועל כן ראינו בהלוויה את השמנת השלטונית.
ויקטור שם טוב
בגיל 99 הלך לעולמו בירושלים ויקטור שם טוב. הכרתי אותו לפני למעלה מחמישים שנים. חזרתי לירושלים כיוצא צבא וחניך התנועה הקיבוצית והצטרפתי למפ''ם כאיש החטיבה הצעירה. ויקטור היה מזכיר הסניף. הוא היה שילוב נדיר של אישיות מקסימה והשקפת עולם סוחפת – סוציאליסט ודמוקרט. דיבורו היה רך, קולו נעים, מעולם לא שמעתי אותו צועק, תמיד באווירה ידידותית. גם כאשר חלקנו איש על רעהו בסוגיות מסוימות, שהרי זו הפררוגטיבה של אדם צעיר, להיות קצת יותר רדיקלי, הוא תמיד האזין, לא ביטל, אי אפשר היה לכעוס עליו.
לימים התקדם ועלה במעלות הפוליטיקה, נבחר לכנסת, ולאחר מכן כיהן כשר הבריאות. אם יש לנו עדיין שירות בריאות ציבורי שההפרטה טרם כילתה, זה בזכותו. כחבר כנסת ושר ליבו לא גבה, היה קשוב לאזרח הנזקק, לא התנתק מהציבור, היה נגיש, חי בצניעות, איש נקי דעת ונקי כפיים. שליח ציבור במובן הנעלה של המושג. כך אני רוצה לראות פוליטיקאי.
בקיץ 2000, ערב צאתו של ראש הממשלה
אהוד ברק לשיחות השלום עם ערפאת בקמפ דייויד בחסות הנשיא
קלינטון, נפגשנו בהפגנה של תנועות השלום שדרשה מברק - סע לשלום והבא שלום. לפתע אני רואה את הכתבת של הטלוויזיה האוסטרלית ABC אותה הכרתי. היא ראיינה אותי ובתום הראיון הקצר הסברתי לה מיהו ויקטור והצעתי לה לראיין אותו, וכך עשתה. ויקטור הביע תקווה כי ברק יחזור עם הסכם, אני פקפקתי אם הוא מסוגל לכך. אני מודה שהתרגשתי לראות את ויקטור. הנה האיש בן 85, שר לשעבר עומד בהפגנה כמעט אלמוני, מסביבו בני נוער מתנועות הנוער, איש מהם אינו יודע מיהו ויקטור, והוא לא מוטרד מכך, סיטואציה דמוקרטית במיטבה.
אי אפשר לדבר על ויקטור בלי להזכיר את רעייתו גרטי, תיבדל לחיים ארוכים, מזכירת סיעת מפ''ם בכנסת, מקסימה אף היא, החצי השני המרכיב את השלם, זוג יונים מהאגדות.
כל התכונות היפות של בני הזוג שם טוב ניכרים אצל ילדיהם איריס ושמוליק.
יהי זכרו ברוך
התקווה והאכזבה
מתוך מכתב לפרופסור
דפנה ארז-ברק שופטת בית המשפט העליון:
כאשר נבחרת למשרת שופטת בית המשפט העליון הצתת תקווה אצל שוחרי זכויות אדם כי משהו עומד להשתנות בבית המשפט העליון. מחקריך בתחום זכויות האדם הוכיחו כי הנושא קרוב לליבך, ממש בוער בעצמותייך, ומכאן הצפי כי תשמיעי קול צלול של הגנה על זכויות אדם מול טורונדו הגזענות ששוטף את החברה בישראל וסחף עימו גם את בית המשפט העליון. המתנחל סולברג שהתנחל בבית המשפט העליון מסמל את השחיתות השיפוטית שמכה שורש במערכת המשפט בכלל ובעליון בפרט.
במכתבי אליך עם תחילת כהונתך, הזהרתי אותך מהרוח הרעה של סולברג וחבריו, שהם בדרך להשתלטות על בית המשפט העליון. הבעתי תקווה שתעמדי כחומה בצורה מול מגמה זו. כשוחרת זכויות אדם ציפיתי ממך להתנגדות לכיבוש ולמשטר האפרטהייד שישראל הקימה בשטחים הכבושים. על כן האכזבה הייתה גדולה כאשר כשלת במבחן הראשון ודחית את עתירת פאיז רג'בי, בעל בית המריבה בחברון שביקש לבטל את הסכם המכירה שהיה בנוי על תרמיות המתנחלים באמצעות איש קש, משת''ף שעמו רואה בו בוגד. למרבה הבושה והפליאה קבעת בפסק הדין שהסכם המכירה תקף והבית יעבור למתנחלים השודדים. (ע.א 8012/12 מ- 11.3.2014).
שופטת יקרה, אין לי דוקטורט במשפטים, לא מהארווארד ולא מייל, גם לא מאחת האוניברסיטאות בישראל, אבל יש לי פרופסורה במאבק נדד גזענות, כיבוש, אפרטהייד וכל שאר שיטות דיכוי והפרת זכויות אדם. אשר על כן אני אומר לך ממרום מושבי האקדמי כדבר פרופסור אל עמיתתו שאין במרחב הדמוקרטי חיה כזו, חוזה מכר נדל''ני תקף בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט, בין חסר זכויות לבעל זכויות יתר.
את זאת אני יודע גם מהסאגה המשפחתית שלי. אימי ניסתה להציל מה שניתן מרכוש משפחתנו בגרמניה. ב-1938 היא מכרה את ביתה בנסיבות דומות של הבית בחברון, כלומר, עסקה בין חסרת זכויות לבעלי זכויות. מצב זכויות האדם של יהודים בגרמניה של שנות ה-30 עד לפתיחת מלחמת העולם היה בהיבטים רבים דומה לזה של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי (קראי ''מונולוג על סרבנות –פרופסור עמוס פונקנשטיין, ראש הקתדרה להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב'', הנה משפט אחד מהמונולוג: ''בין השנים 1933 ו-1937 עד ליל הבדולח, מצבם של יהודי גרמניה היה טוב מכמה בחינות מזה של ערביי השטחים'' (עמוס פונקנשטיין – חתן פרס ישראל, מוסף הארץ, 9 בדצמבר 1988).
לאחר שהדמוקרטיה חזרה לגרמניה, אמרה הממשלה הגרמנית לאמא שלי: גברת ספירו היקרה, אנחנו יודעים כי מכירת הבית לא הייתה בין אזרחים בעלי זכויות שוות, אלא בין חסרת זכויות לבין בעל זכויות. גם המחיר לא שיקף את ערכו האמיתי של הנכס. לכן אנו קובעים שהעסקה לא הייתה תקפה ואנו מחזירים לך את הבית ומתנצלים על העוול שנגרם לך. וכך היה.
מה אני מבקש ממך? שתנהגי כמו גרמניה הדמוקרטית. לא יותר. חזרי לך מפסק הדין. כפרופסור נגד כיבוש ודיכוי אני כמובן אשמח אם תאמצי את הכתוב כאן, אבל אני יודע שיש לך די והותר משל עצמך. אם עצתי הצנועה תתקבל ותכתבי פסק דין חדש המתבסס על פרסומייך בתחום זכויות האדם, אזי שני חבריך להרכב, גרוניס ומלצר, יתבלבלו ברגע הראשון, מהיכן זה נפל עליהם, אבל הם יתאוששו ויתרגלו.
משייטים ומשטים?
