פּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ, היה האדם השֵׁנִי בתנ''ך שֶׁבָּכָה מֵרוב אהבה לְאִשָּׁה (הראשון היה
יַעֲקב, שראה מרחוק את
רָחֵל בַּת-לָבָן עולה לבאר עם צאן אביה והוא פרץ בבכי, כי התאהב בה ממבט ראשון ומשקרבה אליו הוא נָשַׁק לָהּ, ורק אח''כּ הוא הזדהה בּפניה כּבן-דודתה
רִבְקה).
פְּלִטיאֵל (או פַּלְטִי)
בֶּן-לַיִשׁ, שהיה בעלה השני של
מִיכַל בַּת-שָׁאוּל. מִיכַל נישאה לו בפקודת אביה
שָאוּל המלך, אחרי שהיא הצילה את
דָּוִד בליל הכלולות שלהם, בכך שהעירה אותו לשמע צעדיהם של הרוצחים ששלח אביה, והוא נמלט מבעד לחלון החדר וברח דרומה, ובמקומו היא, כּזכוּר, החביאה תרָפים מתחת לשמיכה במיטה. כּאשר הרוצחים נכנסו לחדר וגילו את השמיכה ומצאו את התרפים - הם לא נגעו לרעה בנסיכה, אלא מיהרו להלשין עליה. וכעונש על-כך שהיא הבריחה את
דָּוִד אהובה ובעלה - השיא אותה
שׁאוּל ל''בּורְגָנִי'' פַּלְטִי, שהיה בעל חוות ''גַלִּים'' בּשפלת החוף. (
מִיכַל היתה, איפוא, נשואה לשנים בּעת-וּבעונה אחת, אבל לא חיה אתם בּוֹ-בַּזמן, היינו:
מִיכַל היתה ה''בּיגָמִיסְטִית'' היחידה במקרא).
מִיכַל לא ילדה, למרות שהיתה נשואה, כּאמור, לשנים. וחז''ל טענו שבּמשך כּל תקופת נישואיה הארוכה ל
פַלְטִי - היא מָנְעָה ממנו לגעת בה, כּי היא כּל-העת אהבה את
דוד. נישואיה ל
פַלְטִי היו, כאמור, נישוּאין-בפקודה.
לאחר מות
שָאוּל ושלושת בּניו בקרב נגד הפלישתים בּגלבוע – חזר
דָּוִד מגלותו ודרש מהמלך
אִישׁ-בֹּשֶת (הבן הרביעי של שאול, שכנראה לא השתתף בקרב על הגלבוע ושהיה למלך השני בישראל) - להשיב לו את אשתו הראשונה –
מִיכַל, והרמטכ''ל
אַבְנֵר בֶּן-נֵר יצא עם כוח-צבאי ולקח את מיכל מחוות ''גַּלִּים'' שבשפלת החוף, שהיתה של בעלה,
פַּלְטִי. והוא, הבעל האוהב, הלך ובכה אחריהם (
וַיֵּלֶךְ... הָלוֹךְ וּבָכֹה...) כל הדרך עד מקום בשם ''בַּחוּרִים'' שממזרח להר הזיתים (מהלך של כ-45 ק''מ) – עד שצִווה עליו
אבנר לשוב לביתו (
... וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב. שמואל ב', פרק ג, 16) והוא חזר מוּשפל לחוותו בּלית-בּרירה (שהרי אם היה מסרב לפקודה – קרוב-לוודאי שהיו הורגים אותו מיד במקום זה). זוהי, איפוא, הטרגדיה של הבעל האוהב –
פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ.
חמשירים בעקבות הטרגדיה של ''הָאָדָם הַבּוֹכֶה''
מַעֲשֶׂה בְּפַלְטִי, הוּא בֶּן-לַיִשׁ,
שֶׁהָיוּ לוֹ עִזִּים וְגַם תַּיִשׁ,
- עַד מִמֶּנּוּ לֻקְּחָה
שָׁם אִשְׁתּוֹ הַנְּסִיכָה
וְרָמְסוּ אֶת כְּבוֹדוֹ כְּמוֹ בְּדַיִשׁ.
הוּא בָּכָה וְהָלַךְ אַחֲרֶיהָ,
אֲבָל הִיא לֹא הֵשִׁיבָה פָּנֶיהָ,
אָז צִוּוּהוּ לֵאמוֹר:
''שׁוּב הַבַּיְתָה 'גִּבּוֹר'!'',
והוא שָׁב כֹּה מֻשְׁפָּל וְיָגֵעַ.
זֶה מִזְמוֹר עַל הַגֶּבֶר בֶּן-לַיִשׁ,
שֶׁהָיָה אִישׁ נִכְבָּד, בַּעַל-בַּיִת,
- עַד נָשָׂא לְאִשָׁה
אֶת מִיכַל הַנְּסִיכָה
וְהָיְתָה מְנָת-חֶלְקוֹ – קוֹץ וָשַׁיִת.
צֵא וּלְמַד מִסּוֹפוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר,
שֶׁהֻשְׁפַּל עַד עָפָר, עַד פִּי-קֶבֶר:
לְעוֹלָם אַל תּשָׂא
נְסִיכָה לְאִשָׁה,
אֶלָּא בְּרַח מִנְּסִיכוֹת כְּמוֹ מִדֶּבֶר.
|
פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ
