אין כל צורך להרחיק את עדותנו ולהשוות בין משטר הכיבוש הישראלי בגדה לבין היחס לעבדים השחורים בארצות הברית - כפי שעשתה הסוציולוגית, אווה אילוז, במאמרה המקיף ב''מוסף הארץ'' מיום ה-7 בפברואר 2014. אמנם אווה אילוז עצמה ציינה, ובצדק, את נקודות התורפה הרבות של ההשוואה מרחיקת הלכת שעליה היא מבססת את מאמרה, אבל דומה שהיא לא נתנה את ליבה להבדל המהותי בין היחס שלנו לפלסטינים לבין היחס של חסידי העבדות בארצות הברית. עם כל תחושת העליונות המבישה של רבים בישראל לפלסטינים, הן אלה המתגוררים בישראל והן אלה המתגוררים בשטחי הכיבוש, אין זה נכון שהמתישבים היהודים, לפני הקמת המדינה וגם אחרי שנת 1948, רואים בערבים יצורים נחותים שיש להטיל עליהם מיגבלות - כמו שהתיחסו בעלי אחוזות הכותנה האמריקנים אל עבדיהם השחורים.
טועים כלכלנים רבים הסבורים ששיקולים כלכליים אמתיים הביאו את מדינות הדרום בארצות הברית להכריז על פרידתם מארצות הברית. לא היה זה רק מאבק בין הדרום החקלאי שהיה זקוק לעובדים זולים כדי לקטוף את הכותנה לבין הצפון התעשיתי. עובדה היא, שהתבררה למעשה כבר לפני פרוץ הקרבות שבהם נהרגו מאות אלפי תושבי הדרום והצפון כאחד, שמבחינה כלכלית היו העבדים למעמסה על אוכלוסיית הדרום במקום לבנות להם מגורים ולהאכילם ולהשקותם היו בעלי האחוזות יכולים לייעל את גידול הכותנה או לצמצם את היקף המטעים ולעבור לענפי חקלאות אחרים. בקרב רבים מתושבי ארצות הברית, לא רק בדרום אלא גם בצפון שררה תחושה המבישה שהתושבים השחורים שהובאו מאפריקה מאה שנים ויותר לפני פרוץ מלחמת האזרחים, הם באמת נחותים ויש להתיחס אליהם באורח שונה מן היחס לבני הגזע הלבן.
אין זה מקרה שגם לאחר תום המלחמה ושחרור העבדים, נרתעו תושבי מדינות הדרום (ואף רבים מקרב תושבי צפון ארצות הברית) מכל שילוב של ממש של השחורים באוכלוסיה של ארצות הברית. עד לשנות ה-50 של השנה שעברה הייתה במדינות רבות באמריקה הפרדה מעוררת בחילה בין לבנים ושחורים לא רק בתחבורה הציבורית אלא אפילו בספסלים בפארקים העירוניים ובברזי המים שהופעלו בכל מקום ציבורי. היה דרוש מאבק, שהיו בו גם אבידות בנפש, כדי להביא, רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת, לביטול ההפרדה בחינוך בין שוחרים ללבנים.
היחס השלילי של יהודים רבים בישראל לערבים, גם אם הוא מביש לעתים קרובות, מתבסס על גורם שלא היה קיים בארצות הברית, ובוודאי שלא אחרי מלחמת האזרחים וביטול העבדות: הסכנה הביטחונית. ה''מאורעות'' שהחלו בשנת 1929, ה''המרד הערבי'' בשנות ה-30 של המאה הקודמת וכמובן המלחמות ופעולות הטרור יצרו יחסי איבה מתמידים כמעט בינינו לבין הערבים, בישראל ובעיקר בשטחים הכבושים. ההגנה על חיי חיילינו הביאה למעשים קשים כמו שימוש בפלסטינים כ''מגן אנושי'' במלחמות בשטח בנוי. עם זאת יש לזכור שעל אף האפליה של תושבי ישראל הערבים בכל תחום החל בחינוך וכלה בסיוע לדיור, ועל אף העובדה שרמת חייה של האוכלוסיה הערבית בישראל נופלת בהרבה מרמת החיים הממוצעת של האוכלוסיה היהודית, מעדיפים תושבי ישראל הערבים את החיים תחת משטר ישראלי על פני האפשרות לחיות במדינה פלסטינית. בבתי החולים בירושלים, במרפאות קופות החולים ובקרב נהגי המוניות מתקבל לעתים הרושם שאלמלא העובדים הערבים, שרמתם משביעת רצון, אי אפשר היה לספק את המחסור בעובדים מיומנים, בעיקר בשבתות.
ולסיכום: מאמרה של אווה אילוז הוא מענין וראוי לקריאה ולעיון. אך ההשוואות שהיא עושה בין יחסינו לפלסטינים לבין היחס לעבדים במדינות הדרום בארצות הברית היא מרחיקת לכת מדי.
אווה אילוז והעבדים
