לכאורה אין לישראל ממה לחשוש גם כאשר יותר ויותר חברות מסחריות וארגונים אקדמיים בעולם יכריזו עליה חרם. מדינות ערב החליטו להחרים את ישראל עוד בשנת 1946, לפני קום המדינה. כיום יכולים אנו לקבוע בוודאות שישראל לא רק שרדה את החרם הערבי אלא גם הפיקה ממנו תועלת לא מעטה בכך שהתנערה מהזדקקות לקשר עם שכניה באזור, ופיתחה מקורות אספקה ושיווק ברחבי העולם.
אך מה שהיה אינו מלמד על מה שיהיה בעתיד. החרם הישיר של מדינות ערב לא פגע בישראל משום שלמדינות אלה בלאו הכי לא היה מה למכור לנו (מלבד נפט שלרכישתו פיתחנו שווקים אחרים) וגם לא מה לקנות מאתנו. הערבים גם איימו עלינו בחרם עקיף, כלומר בהחרמת חברות מערביות הסוחרות עם ישראל. חרם זה אמנם פגע בשולי המשק. כך, למשל, נמנעו יצרני המכוניות היפאניות במשך שנים רבות לשווק את תוצרתם לישראל וגם ספינות מסחר ממדינות שונות סרבו לפקוד את נמלי ישראל. כל זה עד שהתברר לחברות בעולם שהחרם הערבי הוא חרב חלודה. ראשית, כשמדינות ערב היו זקוקות למוצרי חברות ב''רשימה השחורה'' הם עקפו בשקיקה את תקנות החרם. שנית, וזה היה העיקר, המשק הישראלי הצליח בגדול להתקשר עם שווקים חלופיים ולפתוח את מערכת הייצור שלנו לצרכנים המוכנים לשלם יותר עבור מוצרים מתוחכמים יותר.
אך הצלחתה של ישראל להתגבר על החרם הערבי אינה בשום פנים הוכחה שחרם מעין זה אינו יעיל במצבים מסוימים. ומעמדנו בכלכלה העולמית אינו דומה בשום פנים למעמד שהיה לנו לפני חמישים וששים שנה. ככל שמערכת הייצור של מדינה מתוחכמת יותר היא זקוקה לקשר ישיר ומסועף לגורמי חוץ הן באספקת ידע, המתחדשת ללא הרף, והן בחילופי מחקרים בתחום האקדמי. ובנוסף לאלה אסור לנו להתעלם משני מקרים שהתרחשו לא מזמן שבהן הוכח שחרם כלכלי כן הביא את התוצאות שהתווה לעצמו: בדרום אפריקה ובאיראן.
משטר ה''אפרטהייד'' בדרום אפריקה נאלץ להיכנע לחרם הכלכלי והרוחני של מרבית מדינות העולם כיוון שהוא היה זקוק לשווקים, בעיקר למוצריו החקלאיים, ולרכישת ציוד מתוחכם לפיתוחה התעשייתי ונשק להגנתה. האפריקנרים, צאצאי המתיישבים ההולנדים, הבינו שעליהם להיכנע לרוב ולהנהיג זכות הצבעה לכל תושבי המדינה. גם נכונותה החלקית של איראן האיסלמיסטית להאט את התחמשותה הגרעינית היא למעשה הודאה שהסנקציות של מדינות המערב הפכו לבלתי נסבלות.
דילמת החרם המאיימת היום על ישראל דומה יותר למה שעבר על דרום אפריקה מאשר האיום של איראן. מדינות המערב, גם משטריהן, וגם הגורמים העסקיים והאקדמיים אינם מאיימות על מדינת ישראל שהוקמה בזכות החלטת האו''ם. יש להניח שאף הסכמתה של ישראל להקמת מדינה דו-לאומית שבה תנתן זכות הצבעה שווה לכל התושבים לא היה איש מעלה על דעתו להחרים את ישראל. האיום בחרם נובע מהקמת התנחלויות בניגוד להסכמת רוב תושבי השטח שישראל שולטת בו בניגוד לרצונם. מי שסבור שאפשר יהיה להקים מדינה שתשתרע מן הים עד הירדן מבלי להסתכן בכך שהיא תהפך, מיד או בעתיד הקרוב, למדינה בעלת רוב ערבי, מזמין הסתייגות פעילה של רוב מדינות העולם לצעד זה.
מי מפחד מחרם?
