אין לי ספק, מבחינה צבאית עדיפה ישיבת כוחות צה''ל בבקעת הירדן על התפנות מאחורי קו גבול עתידי, מערבה יותר. קבוצת התומכים בהמשך החזקת כוחות צה''ל בבקעה עונים על השאלה – כיצד נתמודד טוב יותר מול איום צבאי מן המזרח בעת מלחמה. אלא, שחוששני כי לא זו השאלה – עתידה של בקעת הירדן מחייבת התייחסות רחבה וכוללת יותר. מחייבת בחינה ודיון בהקשר מדיני ישראלי, אזורי ובינלאומי.
הרשו לי, בנקודה זו, לצטט את
משה דיין. אני מניח כי זכורה לכולנו התבטאותו השחצנית למחרת מלחמת ששת הימים: ''טובה החזקתנו בשארם א-שיח על שלום הכרוך ביציאה מחצי האי סיני''. עשר שנים לאחר מכן, ב- 1977, הוביל אותו משה דיין, כשר החוץ בממשלת
מנחם בגין, את שיחות השלום עם מצריים ותמך בפינויו המוחלט של חצי האי סיני, בתמורה להסכם השלום.
מה שהביא לשינוי בעמדת דיין היו מלחמת יום הכיפורים והתובנה כי אכן ניתן להגיע לשלום עם הגדולה במדינות ערב, תובנה שלא הייתה קיימת אצלו ואצל כולנו ב-67', תובנה שנשענה על החלטת שלושת ה''לאווים'' של ועידת הפיסגה הערבית בחרטום. מאידך, לאחר ביקור
סדאת ובמהלך המו''מ המדיני עם מצריים, השלים דיין עם התובנה החד-משמעית כי אין כל סיכוי להגיע להסכם מדיני עם קהיר ללא נסיגה ישראלית מוחלטת.
וכאן הרשו לי להביא ציטוט נוסף מדברי דיין: ''רק חמור איננו משנה עמדתו''.
זו תמצית הבעיה של בקעת הירדן – מי שמבקש באמת ובתמים לפתור את הבעיה הפלסטינית, מי שמאמין בהסכם המבוסס על שתי מדינות לאום, זו לצד זו, חייב לדעת כי הצד השני לא יחתום על הסכם בתנאים אותם תכתיב ישראל. התנאי להשגת הסכם שלום עם הפלסטינים מצוי בחיפוש פשרה שתהא מקובלת על שני הצדדים לכל בעיות הליבה.
השאלה, איפוא, איננה אם עדיפה ישיבתנו בבקעת הירדן מבחינה ביטחונית אלא אם מוכנים אנו לוותר על הסיכוי להגיע להסכם על מנת להמשיך ולהחזיק בבקעה.
הקצינים ואנשי הביטחון, חברי המועצה לשלום ולביטחון, שאני נמנה עליהם, אנו מעדיפים לתת סיכוי להסכם על המשך ההחזקה הצבאית בבקעת הירדן. בפרפרזה על דברי דיין – אנו מעדיפים שלום ללא נוכחות צבאית לאורך הירדן, על ישיבה בבקעה ללא סיכוי לשלום.
חשיבותה הצבאית של בקעת הירדן
