כל העולם עלה לרגל להשתתף בטקס האשכבה של נלסון מנדלה וישראל הרשמית ביטלה את השתתפותם של מנהיגיה, הנשיא
פרס ראש הממשלה
נתניהו. טוב עשו. ישראל היא המדינה האחרונה שמקיימת אפרטהייד בביתה וקיימה יחסי אהבהבים עם דרום אפריקה של האפרטהייד. הזמר
פיטר גבריאל אמר בקונצרט שנערך ב-1988 באצטדיון וומבלי בלונדון לכבודו של האסיר מנדלה, כי דרום אפריקה היא המדינה היחידה שהאפליה הגזענית מעוגנת בחקיקה. הוא טעה. כנראה שלא הכיר את המתרחש בישראל, בינתיים תיקן זאת והוא נמנה היום עם תומכי החרם על ישראל.
בשנים בהן ישב מנדלה בכלא קיימה ישראל שיתוף פעולה הדוק בסחר תעשיית המוות שסייעה בדיכוי השחורים. והגרוע מכל, ישראל שיתפה פעולה בפיתוח פצצת האטום של דרום אפריקה וסיפקה לה ידע וציוד. הנה האבסורד הגדול: ממשלת ישראל, המזעיקה את העולם לנוכח סכנת החימוש הגרעיני האיראני, הייתה מכל בחינה מעשית הסנדק בייצור הפצצה של ממשלת האפרטהייד - ממשלה שהנהיגה את חוקי נירנברג, שמנהיגיה הפוליטיים והרוחניים היו שטופים בפונדמנטליזם נוצרי גזעני שחשבו במושגי ארמגדון, משטר שהוא לאין ערוך מסוכן יותר מאיראן. במלים אחרות: ממשלות ישראל לדורותיהן היו מוכנות לסכן את שלום העולם בנשק אטומי באמצעות חימוש גרעיני של ממשלה פושעת, ובלבד שדרום אפריקה תמשיך לרכוש ציוד צבאי מתעשיית המלחמה הישראלית. למזלנו המנהיג האחרון של דרום אפריקה הלבנה,
פרדריק דה קלרק, היה יותר אחראי מממשלות ישראל, ויחד עם נלסון מנדלה החליטו לוותר על הארסנל הגרעיני ולהצטרף לאמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני.
חטא היחסים עם דרום אפריקה של האפרטהייד היה משותף לליכוד ולמפלגת העבודה. כל מפלגה במשמרת השלטונית שלה המשיכה את מדיניות קודמתה בהידוק היחסים עם דרום אפריקה.
רבין כראש ממשלה אירח את ראש ממשלת דרום אפריקה בישראל, שרים, ראשי הצבא והשירותים החשאיים יצאו לדרום אפריקה במסגרת שיתוף הפעולה הצבאי והמקבילים להם מדרום אפריקה הרבו לבקר בישראל. הדורות הבאים יתקשו להאמין שמדינת פליטי השואה כרתה למעשה ברית דמים עם מדינה שראשיה תמכו בנאצים וחוקיה נגד השחורים היו העתק החקיקה הנאצית נגד יהודים, ועוד יותר יתקשו להאמין, שראשי ''יד ושם'' לא יצאו נגד חילול זה של השואה. הרקב הגזעני שפשט בישראל בעקבות הקמת משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים פלוס הקפיטליזם החזירי היו הדשן שהצמיח את הידידות עם דרום אפריקה הגזענית. שעה שבעולם הלך והעמיק החרם על דרום אפריקה ישראל המשיכה לשוט בביצה המצחינה של קשרים הדוקים עם משטר האפרטהייד. אם תרצו ניתן לנסח זאת גם כך: משטר היש''ע חבר למשטר הרשע, עד סמוך להפלתו.
הימין הישראלי היה במצוקה. מחד, מנדלה אהוד ונערץ בארצו ובעולם, מדינאים ואמנים מצפון ומדרום ממזרח ומערב, חילונים ודתיים, ימין ושמאל, עלו אליו לרגל. מאידך הוא תמך במאבק הפלסטיני לשחרור מהכיבוש. מה עושים? משכתבים את האיש. נתניהו פרסם הודעה כי מנדלה היה איש מוסרי (הלוואי והיה אפשר לומר זאת על נתניהו) והתנגד לאלימות, וכך מקווים לבדל אותו מהמאבק הפלסטיני. זה בלשון המעטה לא מדויק. מנדלה סבר כי נגד הטרור של שלטון האפרטהייד יש לשלב בין מאבק צבאי למדיני, לכן הקים את הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקני, שגרמה לממשל האפרטהייד כאב ראש לא קטן. השילוב בין מאבק צבאי, מדיני והחרם הבינלאומי הביאו בסופו של דבר לקריסתו. מנדלה הואשם כמעט בכל עבירה אפשרית: בגידה, טרור וכיוצא באלה האשמות ונדון למאסר עולם. שלטון דיכוי נוקט בצעדים דומים ללא הבדל דת גזע ומין. לכן אך טבעי ששלטון האפרטהייד הישראלי נקט כלפי המנהיג הפלסטיני
מרואן ברגותי בשיטות דומות וסעיפי אישום דומים לאלה שנקט שלטון האפרטהייד של דרום אפריקה כלפי מנדלה. ברגותי, כמנדלה, שילב מאבק מזוין במאבק מדיני. שלטון האפרטהייד הישראלי, המכריז על עצמו ''כיהודי ודמוקרטי'', גזר עליו, באמצעות בית משפט ממושמע, מספר מאסרי עולם. כפי שמנדלה יצא מנצח במאבק מול האפרטהייד הדרום אפריקני כך ברגותי יצא כמנצח מהכלא מול האפרטהייד הישראלי.
אחת הסיבות שמנדלה זכה להערכה והערצה הייתה צמידותו לחזונו, שלא נשחק גם לאחר 27 שנות מאסר. הוא יצא את הכלא מחויב לאותו חזון שעמד ביסוד מאבקו בטרם נעצר ונאסר: המרת הדיקטטורה הלבנה במדינה דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, שחורים ולבנים וכל הצבעים שביניהם.
מהיבט זה ראוי להזכיר את אסיר המצפון
מרדכי ואנונו שנכנס לכלא לאחר שנחטף בחו''ל בפעולת טרור של ממשלת ישראל, נשפט בהליך סגור ובית המשפט הממושמע גזר עליו 18 שנות מאסר. הוא הורשע ב''ריגול ובבגידה'' על שחשף את שקרי ממשלת ישראל ומימש את העיקרון הדמוקרטי של זכות הציבור לדעת. הוא היה המתריע שהזהיר בראיון לעיתונות מפני הרפתקנותה הגרעינית של ממשלת ישראל ותבע מזרח תיכון חופשי ומפורז מנשק השמדה המונית. ממשלת ישראל על סוכנויותיה, שב''כ, מוסד, מלמ''ב, צבא ומשטרה לא היו מסוגלים לעכל את העובדה שמרדכי ואנונו, כמו מנדלה, יצא מהכלא לאחר 18 שנים, מהן 11 וחצי בבידוד, מחויב לאותו רעיון בגינו נכנס לכלא. הוא לא מתנצל, לא מבקש סליחה ושלם עם מה שעשה. לכן ממשיכים לנקום בו באמצעות הגבלות שונות ומשונות שהופכות אותו לאסיר ציון, זו השנה ה-28. אך טבעי שראשי השלטון החדש בדרום אפריקה, בהם הבישוף
דזמונד טוטו חתן פרס נובל לשלום, נמנים עם תומכיו של ואנונו ותובעים כי יוחזרו לו זכויותיו האזרחיות, בהן חופש הביטוי וחופש התנועה.
לאחר שראש הממשלה והנשיא, שניים מאבירי שיתוף הפעולה עם משטר האפרטהייד, ביטלו את נסיעתם לטקס האשכבה, וכי מה יש להם לחפש בקרב מתנגדי האפרטהייד, יצאה משלחת בדרג נמוך יותר של חמישה חברי כנסת, יהודים בלבד, בראשות יו''ר הכנסת המתנחל
יולי אדלשטיין. הנה לנו חוצפה ישראלית אופיינית. ישראל מיוצגת בטקס האשכבה למי שמסמל את המאבק באפרטהייד על ידי מתנחל שמגלם את האפרטהייד הישראלי. אני מאד מאוכזב על שח''כ ממרצ,
ניצן הורוביץ, השתתף במשלחת. אני ציפיתי כי איש שמאל יאמר שאין לו חלק ונחלה במשלחת המונהגת על ידי מתנחל גזען, ומחליף אותה במשלחת שמורכבת מפעילים נגד האפרטהייד והכיבוש שמוביל השלטון הישראלי. במילים אחרות: אדלשטיין בדרום אפריקה הנפרדת ממנדלה, משול למי שמשתין מהמקפצה ומתגרה באבלים, על תבכו, האפרטהייד חי קיים במדינה היהודית והדמוקרטית.
גדעון לוי, במאמרו ב''הארץ'' (15 בדצמבר 2013) סבור שממשלת ישראל צריכה לבקש סליחה על שיתוף הפעולה ההדוק עם ממשלת האפרטהייד. יש גורמים רבים שישראל צריכה לבקש מהם סליחה ולהביע התנצלות. היא צריכה לבקש סליחה מהעם הפלסטיני על עוד מעט 50 שנות כיבוש, דיכוי ואפרטהייד; מהעם באוגנדה על תמיכה וסיוע לרוצח ההמונים
אידי אמין; מהעם בקונגו על תמיכה
במשטרו הרצחני והמושחת של רודן זאיר ׁ(כיום הרפובליקה דמוקרטית של קונגו)
מובוטו ססה סקו, חברו הטוב של השר
שרון שאף דאג לאימון יחידות העלית שלו להגנה על כסאו ומשטרו; מערביי ישראל והבדואים בפרט על אפליה, הדרה וחקיקה מפלה; מניצולי שואה שרבים מהם חיים בעוני מנוון הגם שבשמם קיבלה ישראל מיליארדים, וזו רשימה חלקית בלבד. הבעיה אינה בבקשת סליחה, שהרי היהודים הם אלופי עולם בבקשת סליחות, מחילות וכפרות. כל יום כיפור מבקשים מיליוני יהודים, סליחות וזה לא מפריע לאיש לחזור ולחטוא למחרת. מה שדרוש הוא שינוי מדיניות, או אז הסליחה תבוא באופן טבעי ותשמע אמינה. לוי כותב כי בכירי העיתונאים ביקרו בדרום אפריקה כאורחי ממשלת האפרטהייד, חזרו מוקסמים והשיבו למארחיהם כגמולם במאמרי שבח. לוי לא מציין שמות, אז אשלים את החסר.
ביוני 1976 פרסם נספח העיתונות של שגרירות דרום אפריקה בתל אביב J.D. Snymanחוברת נאה המכילה לקט מהעיתונות הישראלית שבה מככבים עיתונאים ידועים מהשדרה המרכזית של עיתוני ישראל.
שמואל שניצר שהיה עורך ''מעריב'' ראה בגינוי השנתי של האפרטהייד באו''ם ''פורמולה של השבעת שדים'' כמו כן קבע ש''אין סיכוי להכניע את דרום אפריקה בהסגר, סנקציות כלכליות או חרם'' ו''לא ייתכן שהמיעוט הלבן יוסגר לידי הרוב השחור ויהיה נתון לחסדו'' (מעריב 28.9.1973).
שניצר הוא גזען עם קבלות. באוגוסט 1994 פרסם מאמר בעיתונו תחת הכותרת ''יבוא של מוות'' בו האשים את ההגירה האתיופית בהפצת מחלות. הגשתי תלונה למועצת העיתונות על הסתה לגזענות ובית הדין העליון של מועצת העיתונות הרשיע אותו בהסתה לגזענות. ב-1997 הוא נבחר כחתן פרס ישראל בתחום העיתונות. הפניתי את תשומת ליבו של ח''כ
אדיסו מאסלה לפסק הדין המרשיע והוא הגיש עתירה לבג''ץ לשלול משניצר את הפרס. בדיון בבג''ץ הודיעו חברי וועדת הפרס שבחרו בשניצר כי לא ידעו על פסיקת בית הדין של מועצת העיתונות. השופטים החליטו להחזיר את הנושא לדיון נוסף בוועדה כאשר פסיקת מועצת העיתונות לעיניהם. בדיון החוזר נשלל הפרס משניצר והוא לא נמנה עם מקבליו בטקס המסורתי ביום העצמאות. קו ישר נמתח מהמאמר הידידותי כלפי משטר האפרטהייד למאמר המסית נגד האתיופים.
עוד מופיעים בחוברת של שגרירות דרום אפריקה מאמר מאת
דניאל בלוך שפורסם ב''דבר'' תחת הכותרת ''עצמאות לחבלי האפריקאים'' ובו הוא מבשר כי משטר האפרטהייד החל ''בצעדים ראשונים'' לביטול האפליה הגזעית ''במקומות לא מעטים מתבטלות בהדרגה האפליות בשימוש במקומות ציבוריים, יותר ויותר מבטלים את האפליה בספורט'' וכי מתנהל תהליך מודרג של מתן ''עצמאות מלאה לחבלים שרוב יושביהם אפריקאים'' (דבר 28.11.1974) כמובן שכל זה הוא חנטריש. לא היו הקלות ואני מתפלא שדניאל בלוך אימץ את שפת האפרטהייד בדבר עצמאות ל''חבלים''. לא עצמאות ולא חבלים, אלא תוכנית של בנטוסטנים שם ירוכזו השחורים ומשם יבואו ככוח עבודה זול במפעלי המיעוט הלבן ועם סיום העבודה יחזרו למתחם שיועד להם. חשיבה דומה מונחת ביסוד התכנית הממשלתית לישוב הבדואים בנגב. דניאל בלוך הוא דמות חשובה בתולדות העיתונות בישראל, הכרתיו כליברל וחידה היא כיצד נלכד במלל השקרי של האפרטהייד. מאמרים נוספים בחוברת הם של
א. שוייצר, מי שהיה מאבני הגזית של עיתון ''הארץ'', מאמר של
שאול בן חיים ב''מעריב'' ומאמר סופר ידידותי של
י. אמיתי בעיתון הדתי ''שערים''.
בימים אלה, לרגל מותו של מנדלה, התגייס גם שדרן הטלביזיה
דוד ויצטום למערכה שנועדה להלבין את האפרטהייד הישראלי. ויצטום, הפנים הנאורות של הטלביזיה, יוצא חלציה של משפחה יהודית מגרמניה, יודע דבר או שניים על גזענות ולכן שמעתי בצער את דבריו כי הפרדה היא תופעה נפוצה ואחת הדוגמאות שציין היא ההפרדה בין נשים וגברים בשירותים. זהו ללא ספק נימוק שובר שוויון שאין לי תשובה עליו. אז הבה נרים כוסית לחיי האפרטהייד היהודי והדמוקרטי תוצרת ישראל.
לסיום סיפור אישי.
ב-1 בפברואר 1978 התחלתי לעבוד כעורך העיתון הכלכלי ''יום יום''. העיתון היה שייך ל''חברה המאוחדת לפרסומים והדפסה'' שהייתה חברת בת של מפלגת העבודה. החברה הוציאה מספר עיתונים, בעיקר בשפות לועזיות שנועדו עבור ציבור המהגרים היהודים שהגיעו מרומניה, הונגריה או פולין. זו הייתה תקופה של תהייה ואי ודאות פוליטית. רק לפני מספר חודשים הייתה מפלגת העבודה מפלגת השלטון מאז קום המדינה ובמאי 1977 הפסידה את הבחירות לליכוד. לאן יוביל הליכוד?
היה חשש מ
מנחם בגין ראש הממשלה החדש.
בן גוריון, האב המייסד, הישווה את בגין ותנועתו לנאצים, למוסוליני, ראה בו סכנה לדמוקרטיה וזה חילחל. במאי 1977 נשבר מחסום הפחד. במבט לאחור ניתן לומר שממשלות הליכוד המשיכו בנושאים רבים את מדיניות ממשלות העבודה רק יותר מאותו דבר; יותר התנחלויות, יותר הפרטה, יותר תעשיית נשק, יותר פצצות אטום, יותר דרום אפריקה.
בנוסף לעיתונים הלועזיים הוציאה החברה גם שני עיתונים בעברית באותו תחום – כלכלה. לאחד קראו ''שער – יומון המשק והבורסה'' ולשני, לו נבחרתי להיות עורך, ''יום יום – עיתון לענייני כלכלה וחברה''. עד לבואי היו שני העיתונים אחים תאומים, שירתו אותו ציבור: ההון, השלטון, הבנקים, חברות הביטוח וכמובן הרבה בורסה. בשיחותיי עם מנהל החברה,
שבתאי הימלפרב שהיה כמובן המו''ל, הצעתי ש''שער'' ימשיך להיות מה שהוא ואילו ''יום יום'' בעריכתי יהיה קול שונה: יותר קשוב לשכירים, לבעיותיהם וזכויותיהם, לא יהסס לפרסם ידיעות שהשלטון או ההון מעוניינים בהסתרתם, יהיה אופוזיציה להפרטה פראית, יאבק נגד הגדלת הפערים בחברה הישראלית וייתן במה לכלכלנים החושבים מחוץ לקופסה של ''נערי פטנקין'' ששלטו בכיפה (
דן פטנקין, פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית, שתלמידיו מילאו תפקידי מפתח במשרד האוצר ובבנק ישראל).
הימלפרב הנהן בהסכמה, אבל סייג זאת בכך שלא אעסוק בפוליטיקה, רק בכלכלה. השבתי לו כי אם הוא מכיר כלכלה ללא פוליטיקה אשמח ללמוד ממנו וגם כבונוס אציע אותו כמועמד לפרס נובל לכלכלה. בחרתי לי סגן עורך,
שלמה פרנקל שהיה סגני בעריכת עיתון הסטודנטים. (כתב יחד עם ד''ר
שמשון ביכלר את הספר ''
המיוחסים – אצולת הממון של ישראל'' הוצאת כדים 1984- ספר שלא נס לחו גם בחלוף 20 שנים).
שלמה היה בראש אחד איתי ולא היה לי ספק שיחד נוציא מתחת ידינו מוצר מאתגר ומעניין. העיתון הראשון בעריכתנו יצא ביום חמישי 2 פברואר 1978 ובו מאמר מערכת אותו כתבתי תחת הכותרת ''כלכלה ומוסר'' המותח ביקורת חריפה על
שמחה ארליך, שר האוצר החדש בממשלת בגין, נוכח ביקורו הרשמי בדרום אפריקה שהחל במוצאי שבת 4 באפריל 1978 במטרה להדק את קשרי הכלכלה בין שתי המדינות. בין השאר כתבתי:
קשה מאד לזעוק בימים אלה חמס על חברה גרמנית צרפתית המוכרת טילים לסוריה ובה בעת לקיים קשרי מסחר ולייצא טילים לדרום אפריקה, המדינה היחידה בעולם המכריזה על גזענות כמדיניות רשמית.הימלפרב לא אהב את המאמר, גם לא את הבאים אחריו, וב-6 בפברואר שלח לי מכתב לפיו העיתון יופיע ללא מאמרי מערכת. בעיתון שעמד להופיע ב-10 בפברואר הייתה לנו ידיעה בלעדית לא מחמיאה על בנק הפועלים שהייתה הכותרת הראשית. ביקשנו את תגובת דובר הבנק, הוא סירב להגיב. לא רוצה לא צריך. מאוחר יותר למדנו, שהדובר טילפן להימלפרב והורה לו להוציא את הידיעה. לאחר שסיימנו לסדר את העיתון, הגיע הימלפרב לבית הדפוס, הוציא את הידיעה על בנק הפועלים ואת מאמר המערכת ובמקומם הכניס חומר רדוד מהעיתון השכן. המעשה עשה לו כנפיים, פורסם בעיתונים רבים ואנחנו קיבלנו מכתבי פיטורים תשעה ימים לאחר תחילת עבודתנו.
ההתנגדות שלי לאפרטהייד עלתה לי ולסגני במשרתנו.
לזכרו של מנדלה
