לפני כשבועיים (ב-6 באוקטובר) קיים המכון למחקרי ביטחון לאומי יום עיון לסיכום 40 שנים למלחמת יום הכיפורים. במסגרת יום עיון זה, התייצבו שני הניצים – ראש אמ''ן וראש המוסד – שניים שטרם נמצאה רגיעה לעימות שביניהם. חוששני כי אין גם סיכוי ליישוב מחלוקת זו. יותר מדי יצרים מעורבים בעניין.
אשתדל, מאד בקיצור, להתייחס ולהציג את עמדתי במספר נקודות.
לא במזיד – אני יודע, אין איש הטוען כי היה מי שרצה אצלנו במלחמה ועשה זאת במזיד. ובכל זאת, בלהט הויכוח ניתן לחשוב לרגע כאילו יש מי שסבורים כך. איש לא פעל במקרה זה בזדון, כל השגיאות, והיו רבות, נעשו בתום לב.
אשרף מרואן היה מקור אמין או שתול? אני נמנה על חסרי הדעה בעניין זה. יחד עם זאת, דומני כי חסידי שתי העמדות המנוגדות יסכימו אתי כי מעמדו של מרואן כ''מקור צמרת'', מקור שאין בלתו, תרם תרומה גדולה ומיוחדת לשאננות ולעיכוב גיוס המילואים, כל עוד הוא, המקור שאין בלתו, איננו מתריע.
היו לאמ''ן מספיק ידיעות, ממקורות שונים ובשלב מוקדם למדי, שהיו מחייבים נקיטת צעדי זהירות מידיים, צעדים אלה לא ננקטו.
שאלת הקונספציה – מה מטרת המלחמה?
א. אלי זעירא האשים את אמ''ן ואת עצמו שלא היה לנו במערכת ההערכה המודיעינית גורם אשר יוכל להצביע על הנפש הערבית, על מרכיב ההשפלה אותה ידעו ב-67 ועל הצורך העליון בשיקום המוראל הלאומי. דומה שזו הערה נכונה וראויה גם להיום. בכל מהלכינו המדיניים והצבאיים אל לנו להתעלם ממרכיב הכבוד הערבי וגם ממרכיב הכבוד האיראני.
ב. היינו צמודים להכרזתו של גמל עבדל נאצר לאחר מלחמת 67 – ''מה שנלקח בכוח – יוחזר בכוח''. ידענו רק מטרת מלחמה אחת – השתלטות בכוח על השטחים שכבש צה''ל ביוני 67. לא תפשנו את המטרה החדשה – מהלך צבאי שנועד להפעיל מעגל תנופה מדיני.
הוויכוח על היקף הגיוס והמכה המקדימה - הוויכוח בין הרמטכ''ל
דדו לבין שר הביטחון
דיין בבוקר ה-6 באוקטובר, משנתקבלה התרעת מרואן, לא היה ויכוח צבאי-מקצועי, איזה כוח יבלום טוב יותר את המתקפה הצפויה וכלום אין מקום למכה אווירית מקדימה. הוויכוח היה – זה מול זה – השיקול הצבאי לעומת השיקול המדיני. הרמטכ''ל, בצדק, הציג את העמדה הצבאית-מקצועית המועדפת. ואלו שר הביטחון ביטא מערכת שיקולים שונה:
- אחד הטיעונים הישראליים, המחייבים ומצדיקים ישיבה בקווים החדשים שלאחר מלחמת ששת הימים, היה ביטול הצורך בכוננות צבאית, עם האצבע על ההדק. הקווים החדשים הופכים את ישראל וצה''ל רגועים ושקולים. גיוס מלוא סדר הכוחות ואישור מכה מקדימה משמיטים הקרקע מתחת לטיעון זה;
- הרמטכ''ל איננו חייב לדאוג למערכת היחסים העדינה והמורכבת שהייתה לנו אז (ושיש לנו גם היום) מול המימשל האמריקאי. כל אחד מאתנו שר את השיר ''למי יש יותר כבוד?'' אך אנו זקוקים לוושינגטון בזירה המדינית, אנו זקוקים למכלול ולמגוון והעשיר של הציוד הצבאי מארה''ב, ואיננו יכולים להתעלם גם מן הסיוע הכלכלי.
ולבסוף,
התפישה האסטרטגית – צה''ל בקווי 73 נשאר צמוד לתפישה האסטרטגית של 67, לא נערכים להגנה ולמגננה. ועל כך, שילמנו את המחיר היקר כל כך.
מלחמת יום הכיפורים – סוף פסוק?
