בימים אלה מתחולל ויכוח ציבורי הקשור בבחירות לרבנות הראשית עלינו לטובה, כך אני מקווה. אמנם, החוגים המכונים ''חילוניים'' שמים את עצמם מחוץ לויכוח, כאילו אינו נוגע להם, אך לעניות דעתי שוגים הם בגישתם זו.
לא יכול להיות קיום, בוודאי לא להתקיים לאורך זמן, ציבור אשר עיקר השקפת עולמו מבוססת רק על שלילת המאפיינים של ציבור אחר.
החינוך המכונה פלורליסטי, מטרתו להעמיד זה מול זה (או מה שחמור במיוחד, זה נגד זה) תפיסה ''דתית'' מטאפיזית מול זו הרציונאלית, הומניסטית-אמפירית. כאן הטעות הגורלית, הפספוס הבלתי נסלח.
יש לחילוניים ולדתיים מכנה משותף היסטורי-מורשתי עמוק ורחב, העשוי לשמש גשר בין שני ציבורים אלה, כשכל אחד מהם ישמור על אורח חייו הייחודי. אנו, החילוניים, במלחמתנו הצודקת וההכרחית נגד כפיה דתית, מצאנו את עצמנו נלחמים נגד הדת, גם בערכים הומניסטיים-אוניברסאליים שבה.
אין זה כלל משנה מי העניק לעם היהודי ובהמשך לעולם כולו, את עשרת הדיברות. אין כורח בהסכמה על כך. יש צורך באימוץ כללים בסיסיים ראשוניים אלה על ידי כולנו.
אנו נוטים לשכוח כי ההכרזה ''כל האדם נברא בצלם אלוהים'' היא הראשונה בהיסטוריה על היות בני האדם שווים, והאמרה ''ואהבת לרעך כמוך'' הוא המניפסט הראשון בתולדות העולם הקורא לאחווה בין בני האדם באשר הם.
המהפכה הצרפתית הגדולה חרתה על דגלה את הסיסמה הבלתי נשכחת ''שוויון, חרות, צדק''. על היהדות להיות גאה בכך כי הערכים הבסיסיים שלה שימשו מסד רעיוני-אידאולוגי להתקוממות של עשוקים ונדכאים הראשונה באופייה ובמטרתה: חיסול המשטר המונרכיסטי המושחת של מלך, יסוד חברה שוויונית וצודקת, חברה סוציאליסטית!
עם זאת במאבקנו נגד כפיית השבת עלינו, כפי שהיא נתפסת על ידי חוגים דתיים. יש לזכור כי לפי אותה מורשת יהודית, אוניברסלית והומניסטית, בלבוש דתי, אלוהים בכבודו ובעצמו נח ביום השביעי לבריאת העולם. בעשרת הדיברות נצטווה כל בן אנוש, עבדו ואף בהמתו, לנוח גם הוא פן יתיש את עצמו בעמל בלתי פוסק. אם תרצו, גם זה הסממן הראשון של סוציאליזם, רחמנא ליצלן!
גם הכשרות, כוונתה מקורית, לא העכשווית, הממוסחרת לרוב, אלא זו האוסרת אכילת גדי בחלב אמו. מטרתה היתה למנוע מבני ישראל ללקות במחלות מעיים שונות ומשונות, בחום המדברי. היה זה צו בריאותי-הומאני ראשון בעולם. על כל יהודי, דתי או לא, להיות גאה במורשת זו!
הכותב הוא עו''ד בגימלאות וסופר.
הבחירות לרבנות
