שואלים מניין מסורת הלימודים שהביאו מיליון העולים ממדינות חבר העמים. מאשה גסן הסבירה גם כיצד יוצרים יחס של כבוד לבית הספר ולמורה.
בימים אלה קראתי את ספרה של
מאשה גסן ''
פוטין – האיש ללא פנים''. זוהי ביוגרפיה פוליטית, שעיקרה הוא ביקורת חריפה על מי שמכהן היום כנשיא רוסיה. אם כל הכתוב בספר מתאר נכוחה את המציאות הפוליטית של רוסיה היום – גברת גסן נדרשה להרבה אומץ לב בכתיבת ספרה. מקל עליה, כנראה, לפרסם את הדברים – היותה כיום אזרחית אמריקאית, המשמשת במוסקבה ככתבת כתב עת אמריקאי.
לא אעסוק כאן בתוכנו של הספר. אינני מומחה לרוסיה ואינני מוסמך למתוח ביקורת או להביע דעה. אסתפק בשלוש הערות, שרק אחת מהן מתייחסת לדמותו של הנשיא פוטין, כפי שהיא עולה מן הספר:
הערה ראשונה – אני יוצא מתוך הנחה כי דמותו של פוטין בספר קרובה למציאות. זוהי דמות של רודן אשר הצליח להשתלט על המערכת הפוליטית בארצו, והוא מחזיר את העם הרוסי לימיה האפלים של ברית-המועצות בתקופת סטאלין: חיסול – גם חיסול פיסי – של כל מי שמנסה להפריע לו ולדרכי הפעולה שלו.
מה שהגברת גסן איננה אומרת – כלום ניתן היה לשקם את רוסיה מן המצב שאליו נקלעה לאחר התפרקות האימפריה הסובייטית, מן המצב שבו המדינה הגדולה והחזקה הזו הייתה ''על הקרשים''?
פוטין – בדרכיו שלו – שיקם את המדינה ואת כלכלתה, והחזיר לרוסיה את מעמדה כמעצמה עולמית. השאלה הנדרשת, היא, כמובן – האם אפשר היה להשיג זאת בדמוקרטיה קלאסית?
הערה שנייה – כיצד מתייחסים הרוסים למוסדות החינוך שלהם.
''יום האחד בספטמבר'', כתבה מאשה גסן, ''מכונה ברוסיה כ'יום הידע': זהו יום פתיחת שנת הלימודים בכל בתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים ובתי הספר התיכוניים ברחבי המדינה. היום הראשון ללימודים הוא אירוע טקסי למדי: הילדים – בייחוד תלמידי כיתה א' ותלמידי כיתה י''א (שכבת הבוגרים) – מגיעים בלבוש חגיגי, פרחים בידיהם, ובדרך כלל מלווים בהוריהם. יש נאומים, ברכות, ולעתים גם קונצרט או מצעד חגיגי.
באחד בספטמבר 2004 ליוויתי את בני ליומו הראשון בכיתה א'. הוא נראה רציני מאד בחולצת הכפתורים הכחולה שלו, שהתעקשה לבצבץ משולי מכנסיו. הוא הגיש למורתו זר פרחים, הקשבנו לנאומים והילדים התפזרו בכיתות.אנחנו חוזרים ושואלים מניין מסורת הלימודים שאותה הביאו מיליון העולים שהגיעו ממדינות חבר העמים. מאשה גסן הסבירה לנו, בשורות אלה, כיצד יוצרים יחס של כבוד לבית הספר ולמורה.
אולי נאמץ גם אנו פולחן זוטא זה?
ו
ההערה השלישית – מתייחסת להמנון הלאומי הרוסי. ב-1943, בעיצומה של המלחמה בנאצים, נתקבלה החלטה להחליף את שיר ''האינטרנציונל'' בהמנון לאומי של ברית המועצות. בוצעה הפרדה – האינטרנציונל נשאר המנון התנועה הקומוניסטית העולמית, ואילו ברית המועצות אימצה המנון חדש.
מדי פעם, בעת שאני קם ועובר לדום ושר את מילות ''התקווה'' שלנו – מילים אשר חדלו מזמן לבטא את מאווייה של ישראל החדשה – אני נזכר באותה החלטה סובייטית דאז. כלום לא הגיעה העת להשאיר את ''התקווה'' כהמנון התנועה הציונית העולמית, ואילו את אזרחי ישראל ישרת המנון חדש?
נ.ב.:
ולפני שאאחל לכולם חג שמח, אני מבקש לברך על הסכם הפיוס שנחתם אתמול בין ירושלים לאנקרה. בכך נסתיימה סאגה אומללה ומיותרת אשר ראשיתה בהשתלטות על ספינת ה'מרמרה' הטורקית במאי 2009.הברכה מגיעה לנשיא ברק אובמה אשר סגר את ביקורו בארץ בייזום שיחת פיוס בין נתניהו לארדואן. לכל מי שתהה מה יצמח לנו מן הביקור – כבר קיבלנו תשובה חיובית. ונתמזל מזלנו שאביגדור ליברמן איננו מתפקד בימים אלה כשר החוץ, ולא יכול היה לאיים בווטו על המעשה. לדברי הגינוי שהשמיע אין חשיבות ומשקל. יחד עם זאת – אם יחזור ליברמן לכהן כשר החוץ, ברור שגם אנקרה תהיה סגורה בפניו...
ועתה – חג שמח לכולם!
קריאה בספר: ''פוטין – האיש ללא פנים''
