שני הסרטים לא זכו בפרס האוסקר, אך חובה להפיצם ולראותם בישראל. אל לנו לומר שאיננו מכירים את המציאות שבשטח
בבוקר יום שני האחרון נטלתי את העיתון לידי וקראתי את הכותרת – ''אכזבה, שוב לא זכינו בפרס האוסקר''. שני סרטי התעודה ''שלנו'', אשר הגיעו לשלב הגמר בתחרות, לא עברו את המשוכה, ואלו סרט בריטי-שוודי הוא שזכה.
לא הייתי שותף לאכזבה ולא הצטערתי על הפסל שלא זכינו בו הפעם. הייתי שותף בנקודה זו לרבים הטוענים כי יש סיכוי בעולם הקולנוע הבינלאומי רק לסרטים ישראליים העוסקים בסכסוך הישראלי-ערבי ורק אם אלה מציגים את ישראל באור שלילי. ומנקודת ראות זו – הזכייה באוסקר הייתה מעצימה לאין ערוך את התהודה השלילית של הסרט, בין אם היה זה ''שומרי הסף'' או ''חמש מצלמות שבורות'' הזוכה. זכייה זו הייתה משרתת את משמיצי ישראל בעולם ותורמת לדה-לגיטימציה של המדינה ושל שליטתנו ביהודה ושומרון.
ואף על פי כן, אינני מצטער על הסרטים שהופקו ועל הצגתם כאן, בישראל, לעיניהם של אלפי צופים בבית. שני הסרטים מציגים בפנינו מציאות המתרחשת מדי יום ביומו , ממש מעבר לפינה. זוהי מציאות בה מעורבים כולנו, ואם עברנו את הגיל, הרי מעורבים בה בנינו, בנותינו ונכדינו. זו גם מציאות של מאות אלפי ישראלים שעזבו את הארץ ועברו לשבת בשטח אותו כבש צה''ל במלחמה, לפני למעלה מארבעים וחמש שנים. זהו שטח שממשלות ישראל ממשיכות להחזיק בו כשטח כבוש, על פי המשפט הבינלאומי, אך בה בעת – נוהגות בו כאילו היה זה שטח ריבוני שלנו, שטח שאנו רשאים לפעול ולעשות בו ככל העולה על הדעת. וזאת - תוך התעלמות משלושה מיליון הפלסטינים החיים במקום מצרכיהם האישיים והקבוצתיים ומזכויותיהם על פי חוק.
עבורנו, היושבים כאן בישראל אלה שני סרטי חובה. שני סרטים הממחישים את הרמה הטקטית, הנקודתית ואת הרמה האסטרטגית, הלאומית.
''חמש מצלמות שבורות'' מציג את הכיבוש הישראלי בעיניים של הערבי הפלסטיני. הוא מציג את הפן המכוער של גדר ההפרדה – הגדר שאיננה משרתת את צורכי הביטחון אלא את ההשתלטות על פיסת קרקע ערבית נוספת להקמת עוד התנחלות. ''שומרי הסף'' מביא שישה דוברים, שישה שהיו שקועים עד צואר, ולאורך שנים במימוש שלטוננו באוכלוסייה המקומית. הם אינם ''סמולנים'' מקצועיים ואף על פי כן – מסקנתם זהה ואחת – חיוני למצוא פיתרון אמיתי ויסודי לבעיה.
שמעתי וקראתי תגובות שמחה רבות, רובן ככולן מחוגי הימין הפוליטי, המברכות על אי-הזכייה, רבים השמחים על כך שנמנעה התהודה התקשורתית האדירה למציאות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון אילו זכה אחד משני הסרטים בפרס. לדאבון לב ''שמחתם'' מבטאת את הרוב הפוליטי והציבורי בישראל. אילו היה
נתן אלתרמן חי עימנו ואילו היה
דוד בן גוריון ראש הממשלה, היה אלתרמן כותב את טורו מחדש וראש הממשלה היה מורה על חובת ההצגה של שני הסרטים בכל בסיסי צה''ל ובפני כל שוטרי משטרת ישראל ומשמר הגבול. אלא ששניהם אינם עוד בין החיים וראש הממשלה נמנה ככל הנראה על השותפים הרבים לשמחת האכזבה מן האוסקר.
פסל האוסקר – הסרט והמציאות
