כל עוד אין חותם רשמיות מוצמד לידיעה, ניתן להגיב ולהתייחס אליה כאל ''שמועה'' בלבד, ואין לגורמים המדיניים הזרים צורך ליזום תגובה.
דומה כי ישראל היא המדינה היחידה שבה מפורסמות מדי פעם ידיעות על הנעשה בה ''לפי מקורות זרים''. השיטה פשוטה להפליא: מה שלא ניתן לפרסם בארץ מטעמי צנזורה, ועדיין יש מי שחפץ בפרסום הידיעה, ודווקא בארץ (שהרי פרסום זה בארץ נועד להשיג מטרה אישית-פרטית, או אף מטרה מדינית כלשהי) - מודלף המידע ומפורסם בכלי פרסום זר. ואז, לאחר שהידיעה כבר פורסמה מחוץ לישראל, מותר לפרסמה גם בארץ, תוך הדגשה, וכל פעם מחדש, כי פרסום זה נעשה ''לפי מקורות זרים''.
אינני יודע מתי לראשונה נמצאה או הומצאה דרך זו לעקוף את הצנזורה. פרסומים כאלה זכורים לי כבר עשרות בשנים. לאחרונה אבד עיקר טעמה של דרך זו. מי שהמידע הגיע לידיעתו והוא מבקש להביאו לידיעת הציבור – עומד לרשותו כל מגוון צינורות הפרסום האינטרנטי, דרכי פרסום שאינן מוגשות ואינן מקבלות אישור הצנזורה קודם פרסומן. וכך, את הפרסום לפי ''מקורות זרים'' מחליף הפרסום האינטרנטי.
במציאות החדשה, מי שנזקק עדיין ומשתמש בטכניקה זו, הן מוסדות המדינה – הדרג העליון המדיני והצבאי. אלה נדרשים לדרך זו כאשר - מצד אחד - יש להם אינטרס ברור כי המידע יראה אור, ולעתים אף בעיתוי מיידי, במערכת התקשורת הבינלאומית, ואילו מצד שני - יש להם כוונה ברורה להסתיר ואף להכחיש את מקור המידע בישראל.
המטרה העיקרית של דרך פרסום זו היא השגת ה''עמימות''. כל עוד אין חותם רשמיות מוצמד לידיעה המפורסמת, ניתן להגיב ולהתייחס אליה כאל ''שמועה'' בלבד, ואין לגורמים המדיניים הזרים צורך (אלא אם הם חפצים בכך) ליזום תגובה.
הדוגמה הקלאסית, המופצת בתקשורת כבר עשרות שנים, היא שאלת הנשק הגרעיני המצוי, או לא מצוי, בידי ישראל. הפרסום ''לפי מקורות זרים'' כי ישראל הפכה למעצמה גרעינית וכי יש ברשותה ארסנל פצצות גרעיניות מוכנות לשימוש – פרסום זה, כל עוד איננו מוכחש חד-משמעית או כל עוד לא אושר חד-משמעית, משאיר את הנושא במצב של עמימות. לכך שני יתרונות ברורים:
- ישראל איננה חתומה על האמנה למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני. ההערכה הרווחת והמפורסמת בעולם היא שמצוי בידי ישראל נשק גרעיני. ובכל זאת, כל עוד לא ביצעה ישראל ניסוי גרעיני או כל עוד לא הודיעה רשמית כי נשק גרעיני מצוי בידה, נשאר הנושא עמום. המערכת הערבית והאזורית פטורה מן הצורך להתייחס, להגיב ולפעול.
- ובדיוק מאותה סיבה - גם המערכת הבינלאומית איננה נדרשת ליזום צעדים ולהפעיל לחץ מדיני על ישראל.
לעומת זאת, אין יסוד לחשש כי ההרתעה הישראלית נפגעת מכך שהנושא נותר עמום.
חוויה אישית: לפני 35 שנים, בעת שניהלנו את שיחות השלום עם מצריים, השתתפתי במשלחת הביטחונית שניהלה
משא ומתן עם משלחת הביטחון המצרית, בראשות שר המלחמה הגנרל גמאסי. שאלתי את הגנרל גמאסי כיצד תוכל ישראל להיערך ולהתגונן לאורך הגבול המנדטורי, אל מול מתקפה מצרית מן הסוג שחווינו ב-6 באוקטובר 1973. תשובת גמאסי הייתה חד-משמעית: ''לא נעשה כן. אנו יודעים היטב מה עשיתם בדימונה ולאיזו מטרה''.
אכן, הכול לפי מקורות זרים...
''לפי מקורות זרים''
