מכתב גלוי לשופטי אולמרט

מכובדי רמי היחשׂ,

בראשית שנות ה-‏60 של המאה הקודמת, בביהמ''ש לעבירות תנועה ברחובות ישב כב' השופט אלאלוף. השופט הזה הנהיג עקרון במרחב השיפוט שעליו היה מופקד: נהג מקצועי (מונית, משאית או אוטובוס) שהורשע על ידו בעבירה, קבל את מכסימום העונש שהחוק קבע. וכאשר הנהג המורשע היה מבקש רחמים על עצמו: פרנסה, משפחה וכו', הוא נהג לומר למורשעיו, שעל פרנסה ומשפחה צריך לחשוב לפני עשיית המעשה, והיה מטיח בהם: אתה נהג מקצועי, ואתה חייב לדעת יותר מאשר האחרים שאסור היה לעשות את המעשה – וגוזר עליו את המירב. וראה זה פלא, השופט אלאלוף נאלץ להתמודד עם עבריינות של נהגים מקצועיים רק בשנתו הראשונה. לאחר מכן, הוא כבר לא פגש בהם באולם המשפט. כל הנהגים המקצועיים, מרגע שנכנסו למרחב השיפוט של השופט אלאלוף (צומת בית-דגון, צומת נחשון וצומת ראם) - הם נהגו את רכבם לפי הספר. כי ידעו שכאן אין רחמים לא יעזרו להם הסיפורים.

וכי לא ידעתם, שופטים יקרים, כי אהוד אולמרט הוא עורך-דין המתמצא היטב בנפתולי המשפט? וכי נעלם מכם שהאיש ידע לנתב את מעשיו כך, שבמקום שתדונו אותו על השטרות המרשיעים, תתדיינו אתו על מה דינו של ממון המוטל בספק? האם אינכם סבורים כי האיש הפקיד את כל העשייה בענייניו בידי אלה שידעו את ''רוח המפקד''? כי אחרת יוצא שהאיש נהל את ענייניו כחלמאי. מחד, עטרתם את מעשיו בקלון שחור משחור, ומאידך הוצאתם האיש מבית המשפט מעוטר בפתיתי שלג ששטפו מעליו את צרעת הפחם, שלקה בה בשל מעשיו. והאיש יצא מבית המשפט זקוף קומה, עני ממעש בזוי, איש ישר שנרדף על ידי הפרקליטות על לא עוול במוחו. והאיש מכריז על עצמו שהוא זכאי.

כשראיתי את מר אולמרט ועורך-דינו זוהר, יורדים חבוקים מבית המשפט, החיוך שנסוך על פניהם כאילו אמר: סובבנו אותם (הכוונה אליכם) בכחש. במקום להחמיר אתו גליתם סלחנות רבה כלפיו. לפי התפישה המשפטית שלכם, האיש כבר נענש מספיק בכך שאיבד את כס שלטונו – כאילו שהוא גורש מגן-העדן. ולכן הטלתם עליו עונש סמלי. משמע, על אותו משקל, אילו אולמרט היה נאשם ברצח, למשל, הייתם פוסקים לו חמש שנות מאסר (במקום מאסר עולם), כי האיש כבר נענש מספיק. אבד עליו עולמו בכך ש''נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא''. ישעיהו הנביא הגדיר משפטים כאלה: וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח.

השופט העליון חיים כהן זכר צדיק לברכה, אמר פעם כי היחידי שמותר לו לשקר בבית המשפט, מבלי לתת על כך את הדין, הוא הנאשם. כי הוא רוצה להציל את עורו. כאן צריכה לבוא מומחיותו של השופט, האם להאמין לדבריו, או לדחותם. משמע שהזכות לשקר, סליחה לא לומר אמת (כי ראשי ממשלה אינם משקרים – אפילו לא על דוכן העדים) עומדת גם לראש ממשלה לשעבר, כאשר הוא עומד כנאשם על דוכן העדים. ההופעה שלו בבימ''ש מזכירה את שייקה לוי מ''הגשש החיוור'', שהיו מכניסים לכיסו ''מעטפות'' של כסף מבלי שהרגיש בכך. ואתם קניתם את זה. אמרה בתו של יו''ר הכנסת לשעבר מנחם סבידור: אבא שלי דוקא בשל היותו איש צבור, ידע על כל גרוש בחשבונו הפרטי. בהיותו איש צבור חובתו היתה להשגיח. המענין שגם עם השופט מודריק אולמרט נהג באותה טקטיקה: הוא לא ידע... לא היתה לו כל כוונה. אצל אולמרט זו טקטיקה: אי ידיעה שמצביעה על חוסר כוונה, שמוביל למסקנת טיהור.

מעולם לא אהבתי את המושג ''שלטון החוק'', ו''האשם'' בכך הוא פרופסור בנימין אקצין ז''ל. מיום שמושג זה נכנס לחיינו – השחיתות גאתה בתוכנו כחברה. אינני יודע כיצד זה השפיע על התרבות בארה''ב, כי את המושג השלטוני-החוקי הזה העתקנו מהם (The Rule of Law). בשנת 1958, בשעור ''תורת המשטרים'' אמר אז הפרופסור בנימין אקצין: ''כל שלטון ממושך סופו שיהיה מושחת''. ולכן משטרים דמוקרטים שמים מחסומים בפני המגמה של המשכיות השלטון. אלא שאת החוק איננו יכולים להשעות או להחליף, כי אנו זקוקים לו באופן קבוע. ולכן מיום שהפכנו את ה''עליונות חוק'' ל''שלטון'', אבדנו אותו כערך מוסרי עליון. אין יותר מוסר, יש רק את ''החוק היבש''. הבושה פשוט התיבשה.

הבקורת שלכם על הקדמת עדותו של טלנסקי כלל לא מובנת. הפרקליטות נסתה להמנע ממצב מביך כפי שקרה במשפטו של אריה דרעי. שם, משבקשה התביעה לגבות עדות מ''האם המאמצת'' שחיה בניו יורק, האשה נפטרה. העובדה שכיסיו של ראש הממשלה הוכתמו ונתבלו מרוב פעילות של ''מתן בסתר'' לא הביכה אותו, ולא הטרידה את סניגוריו – ניחא. אבל אתם? חגיגת-השחיתות בחסות ''שלטון החוק'' לא הפריעה לכם? מה פסול מצאתם בפרקליטי המדינה, שבקשו להסיר את החרפה שראש ממשלה מתנהג כאחרון הנוכלים, ומנסים להקדים תרופה למכת-השחיתות שפשתה בארץ? ואם כבר בדרעי עסקינן, הנה אנו מתבשרים כי האיש מבקש להבחר לסנהדרין המודרנית, כיון שקלונו של המושחת התאדה כלא היה. והוא ר' אריה דרעי כבר מזמן הלבין את חטאיו, כאשר אמר: לא יצר הרע השיאו לעשות את אשר עשה, אלא ה''השגחה העליונה'' שנהגה עמו כמעשה הנחש, היא שבקשה להעמידו בניסוי הזה. והוא קבל זאת בהכנעה ובאהבה. כמה אציל וכמה אלהי האיש. בכל חברה מוסרית ומתוקנת, האיש היה מוצב כפסל ליד ''שער האשפות'' כאדם שכסותו מגואלת. רק אצלנו בחסות ''שלטון החוק'', האיש שהיה מורם מעם, ששמר על זכות השתיקה כאחרון הפושעים בעצת סניגוריו, חטאיו השליגו כי זנחנו את תורת המוסר.

הכרעת-הדין המוזרה שלכם גרמה לתביעה לחטוף פיק ברכיים ורפיון שכל, עד כדי כך שנאותה להסכים עם הסנגוריה, כי אפשר לוותר על הקלון. דהיינו, כאילו שהקלון הוא לא במעשיו המחפירים של הנאשם, אלא בטובת הנאה כזו או אחרת שהוא מוכן לוותר עליה. אוי לה לאותה בושה. יש צטוט מדברי השופט העליון (ארה''ב) לואי ברנדייס, שמהדהד עד היום מקצה העולם ועד סופו – על אף שהשופט נפטר לפני למעלה מ-‏70 שנה, והמשפט אומר: אור השמש הוא המחטא המשובח ביותר, ואור החשמל – השוטר היעיל ביותר. המשימה שלכם היתה למקד את אור השמש על האיש ומעשיו בכל הנוגע לשחיתות צבורית, כדי לבער את נגע השחיתות שפשה בנו. לטהר את המחנה, זוהי הפררוגטיבה השמורה אך ורק לכם – ובזה כשלתם.