לא פעם כתבתי וטענתי כי ממשלת ישראל אינה יכולה להתקיים ללא איום חיצוני. לאו דווקא ממשלה זו או אחרת, כל ממשלות ישראל קמו וביססו את קיומן על פחד וחרדה!
גם בשואה השתמשו, וממשיכים להשתמש, ככל שהמדינה הולכת ומתעצמת. מהפדאיון, עובר ערפאת, עד לחיזבאללה ואירן. הו אירן!
כאן, בזמן הזה ובמקום הזה, אני מודה ומתוודה: האיום שלנו על אירן הפך לממשות מחרידה! לביבי לא נשארה ברירה. הוא היה נאלץ, לשיטתו, לתלות את האקדח על הקיר במערכה הראשונה. לפי כל כללי הדרמה, האקדח הזה חייב היה לירות במערכה האחרונה!
ביבי הוא לא צ'כוב ולא סטניסלבסקי. הוא בסך הכל פוליטיקאי ערמומי שחושב שהוא חכם והוא לא! הייתי מגדיר אותו דמגוג לטווח קצר, בתחילה זה מצליח, בהמשך זה מתפקשש. נתניהו ספג לאחרונה כמה כשלונות ''מקומיים'': חוק טל שוב בוטל, בטרם נולד. הרביעייה כלא הייתה, הכלכלה מתקלקלת מדי יום ביומו! העם דורש ארוחות חינם ומרעיש בלילה מתחת מעונו הרשמי, לשרה הלכו העצבים!
ליברמן, מעבר לפינה, מאיים להציל את המדינה, דוגמת זמן אחר ומקום אחר!
אזכיר, ולא בכדי: מי שראה מישהו לשמאלו, מתבקש להודיע לח''מ!
הציבור כבר לא מפחד מן הימין, הוא עורג לו בבלגן הבלתי אפשרי הזה!!
בתולדות הזמן החדש ישנן אין-ספור דוגמאות של מקרים בהם השלטון הוביל למלחמה ובטח בה כאשר נקלע למשברים כלכליים, סוציו-אקונומים, מעמדיים ובינלאומיים. בכל מלחמה כזאת קיים כמובן אויב, מר ואכזר, בן חושך, המאיים על בני האור לכלותם. זהו, לרוב מצג שיקרי, דמגוגי, אך מועיל מאין כמוהו לגיבוש רגשות פטריוטיים, ''אחדותיים'' לאמור, בשעה קשה זו. כל המחלוקות, כל המשברים, כל הצרות כלא היו, עם אחד, ממשלה אחת, הללויה!
הלוואי ואתבדה, אך חושש אני כי זה המצב המתקרב ובא!
האקדח טעון מזמן והאצבע על ההדק. האצבע הזו אינה יציבה, היא רועדת מרוב עצבים, רוטטת מפחד, היא עלולה להרפות ומיד להשתחרר, האאח!!
כל, או רוב מומחי הבטחון, מההווה ובעיקר מן העבר, תפסו רוורס רבתי בעניין תקיפת אירן. רק נתניהו נשאר, יען כי, כאמור, אין לו ברירה!
הוא לא היה חכם, הוא לא פיקח דיו גם כעת, על מנת לצאת מזה!
הגיעה שעתנו הרעה
