שמו של הנכד הזה הוא תומר (תומריקו). הוא ודנה, אחותו התאומה, בני 12 הם, בכירי נכדיי, שמונה במספר, שיהיו בריאים וכן יירבו!
למען גילוי נאות ורלוונטי מאין כמוהו לעניינינו, אני כשלעצמי יליד פולין ואילו רעייתי, הסבתא, היא ילידת הארץ ואשכנזיה לפי מוצאה. באותם הפרטים הביוגרפים, היבשים, לכאורה, שוכן הדיבוק, ברם אני לא רוצה להיכנס לדיוני סרק בסוגיה ''מי הוא יהודי'', מדוע וגו'.
אני פוחד ממסקנה אידיוטית כשלעצמה לפיה יהודי הוא אדם שאוכל גפילטע פיש. יתרה מזו, אוהב לאכול אותם! זה מחד גיסא, ואילו מאידך גיסא, לא מקובל עליי כי מי שלא אוהב לאכול מטעם היסטורי זה מפגין ישראליות צרופה, בהיותו אדם חופשי בארצנו, משוחרר מכבלי הגלות המנוונים, הקולינריים, במקרה מקומם זה!
למען האמת ההיסטורית, לא הנכדים לקו ראשונים בטינה זו לדג ממולא, כשמו העברי הגאה במקומותינו ובזמננו, אלא כבר הוריהם, הלא הם ילדינו. אבל הם בהחלט נושאים באחריות להעברת טינתם זו מדור לדור דווקא בהפסקה בין קריאת ההגדה לבין הסעודה! הם וילדיהם לרוב, לא נוגעים בגפילטע ולו לזכר העובדה כי עבדים היינו ועתה בני חורין אנו.
האם לא מצווים אנו לאכול אפילו גפילטע פיש, אנו כולנו, על זקנינו ועל טפנו? מרור וחרוסת כן, גפילטע פיש לא? למה?!
אחיי, בני ישראל!
כבר מלכתחילה חשתי בתחושותיי היהודים המחודדים כי אסתבך במיני פילוסופיה, ולא זו הייתה מטרתי!
אני רק לספר באתי, בגאווה ובאושר, כי נכדי האהוב, הלא הוא תומריקו, לא רק טעם השתא מאותו מעדן גלותי, אלא שביקש עוד וקיבל עוד וליבי פצח במה נשתנה עוד פעם!
מגיע לנו, לתומריקו ולי, סבו הזקן!
נכדי אכל גפילטע פיש וביקש עוד
