הוויקיפדיה מגדירה את מדיניות האפרטהייד כ''עקרונות של הפרדה גזעית בין לבנים, שחורים וצבעונים (בני תערובת) ומתן זכויות-יתר לבני המעוט הלבן.
אם נראה את המשטר הלבן בדרום אפריקה כמודל האידיאלי של מדיניות האפרטהייד, או אז ישראל איננה נוקטת מדיניות של אפליה על בסיס גזע וצבע. זה נכון ללא ספק בשטח הריבוני של ישראל, בגבולות שלפני מלחמת ''ששת הימים'', וזה נכון, ככל הנראה, גם בשטחים שנכבשו ב- 67' ומצויים עדיין בשליטתו וניהולו של המימשל הצבאי.
אין מקבילה ישראלית לחוקי האפרטהייד של דרום אפריקה – אין חוק האוסר נישואים בין גזעיים, אין חוק האוסר יחסי מין בין לבנים לבני גזעים אחרים, אין חוק המקצה אזורי מגורים נפרדים ואין חוק למתקני ציבור נפרדים לבני גזעים שונים.
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מאופיו המפלה של ''חוק השבות'', המאפשר הגירה חופשית לישראל של כל יהודי ומכל מקום בעולם, הגירה המנועה לערבים או ליוצאי לאומים אחרים. כמו כן ראוי להזכיר את ההפרדה הקיימת בישראל על בסיס דתי. כל דיני המעמד האישי בישראל ממשיכים לקיים חקיקה מיושנת, עוד מתקופת השלטון העותומאני, חקיקה אשר איננה מאפשרת נישואין אלא של בני אותה דת.
לכאורה, זה המצב החוקי בשטח הריבוני של ישראל. אך גם בתחום זה אין הדברים פשוטים כאשר מדובר בשטחים שסופחו לישראל לאחר מלחמת 67'. הכוונה למזרח ירושלים ולרמת הגולן. התושבים הפלסטינים של מזרח ירושלים, וכמוהם התושבים הדרוזים ברמת הגולן, אינם נהנים מזכויות שוות לתושבים היהודים שהתיישבו בשטחים אלה במהלך השנים. והדוגמה הבולטת בשטח זה היא מניעת שובם לישראל של פלסטינים ילידי ירושלים אשר שהו תקופה ממושכת בחו''ל.
לאחרונה, בקדנציה של הכנסת הנוכחית, אשר נבחרה ב-2009, מסתמנת מגמת חקיקה מדאיגה ומסוכנת. חקיקה זו מונעת משיקולים לאומיים ברורים ומטרתה לשמר רוב יהודי בישראל, ולמנוע מערביי ישראל ביטויי לאומיות ערבית-פלסטינית. הדוגמאות הבולטות הן ''חוק הנכבא'', האוסר על מוסדות של ערביי ישראל לציין את אסון הנכבא ב-1948, חוק ''ועדות הקבלה'' שנועד לאפשר לישובים קהילתיים לסנן ולמנוע צרוף ערבים (וזרים אחרים) ליישובים קהילתיים, ''חוק הנאמנות'' לישראל כמדינה יהודית וציונית, וחוק האזרחות אשר איננו מתיר לערבי/ה ישראלי/ת להצטרף ולחיות בישראל עם בן/בת זוג ערבי שמוצאם ב''שטח אויב''.
הצעת חוק שהועלתה וטרם אושרה מבקשת לבטל את מעמדה של הערבית כשפה רשמית של המדינה.
עד כאן למעמד החוקי והוא הקובע, כמובן. במקביל, מקיימים יהודים רבים בשטח אפליה של ערבים וזרים על בסיס אישי בכל הנוגע לתעסוקה ולהשכרת מגורים.
ישראל גורסת בצדק כי נדרשת אבחנה בין המצב השורר בישראל הריבונית, בה קיים על פי חוק שוויון של כל אזרחיה לבין המצב הנהוג בשטחים שנכבשו ביוני 67'. שטחים אלה כפופים למפקד הצבאי, אשר הוא שירש את הריבון שמלפני המלחמה (ממשלת ירדן בגדה המערבית וממשלת סוריה ברמת הגולן). בשטחים אלה, מקוימת מדיניות ביטחונית גמישה, המשתנה לעתים מזומנות בהתאם לצורכי הביטחון.
המציאות, כמובן שונה, כאשר ממשלת ישראל וכנסת ישראל היא שקובעת דה פקטו ואף דה יורה את הנעשה בשטח. ההתיישבות הישראלית המסיבית בשטחים אלה שנויה במחלוקת בינלאומית, בעוד בית המשפט העליון של ישראל אישר את יישומה. המציאות בשטח מקיימת אפליה ויחס שונה למתיישבים הישראלים ולתושבים הערביים שבשטח. ישראל מצדיקה יחס שונה זה בנימוקי ביטחון.
קשה להסביר את האפליה בהשקעות בתשתית כבישים, חשמל, מים וכיו''ב לטובת המתיישבים הישראלים. מעשה הקיפוח החמור ביותר זו המדיניות לפיה כל אדמות המדינה ואדמות הציבור מיועדות באופן בלעדי לצורכי ההתיישבות הישראלית.
לסיכום – אין מדיניות אפרטהייד ישראלית, בודאי לא בתחום השטח הריבוני של ישראל. יש לדאבון-לב ביטויים רבים של אפליה.
אפרטהייד
