במלאות עשרים שנה לפטירתו של מנחם בגין התקיימו טקסים רבים ונאמרו דברים על דמותו של ראש ממשלת ישראל המנוח ועל פועלו. בדרך כלל החמיאו הדברים לזכרו, כאדם, כמנהיג וכמדינאי. זה מבחינתי בסדר גמור ובדרך כלל נכון!
בעיקר מרבים לציין לשבחו כריתת חוזה השלום עם מצרים, אויבתנו הגדולה והמאיימת. זכורים לנו בוודאי הרגעים הגדולים והמרגשים כל לב, עת הגיע נשיא מצרים,
אנואר סאדאת לישראל, עומד על כבש המטוס הנשיאותי, מנפנף לשלום לאלפי ישראלים אשר באו לקבל את פניו.
זכורות לנו המילים אותן השמיע בגין באוזני אורחו וקבל עם ועדה.
זמן קצר לאחר מכן נודעו פרטי החוזה: תמורת שלום בר-קיימא תחזיר ישראל למצרים את כל השטחים אותם כבשה בעקבות מלחמת ששת הימים, עד הגרגיר האחרון, את סיני כולה, תפנה כל היישובים אשר הקימה שם, על שדות הנפט שבה, המתקנים האסטרטגים, שדות התעופה והעיר החדשה ימית!
רצועת עזה, הכבושה גם היא על ידי ישראל, תישאר בידיה!
באשר לפלסטינים בגדה המערבית, הם יזכו לאוטונומיה אישית, פרסונאלית, לא טריטוריאלית, השטח יישאר בידי מדינת ישראל. רוצה לומר, קח את הכל, הכל, רק לא את יהודה ושומרון, ארץ אבותינו, מולדת עמנו!
בכך סבר מנחם בגין כי פתר את כל בעיותינו, לרבות ובעיקר את סכסוכנו בן מאה השנה עם הערבים הפלסטינים משני נימוקים:
הראשון: הדבר נקבע וחתום בחוזה השלום.
השני: מי מפחד מהפלסטינים, הג'וקים המסוממים בבקבוק, כהגדרתו המפורסמת של רפול!
כידוע, לא כך היה ועודנו!
כך קורה כאשר אידיאולוגיה גוברת על תבונה!
מנחם בגין היה אדם נבון!
קווים לדמותו של מנחם בגין ז''ל
