ב-22 באוקטובר 1979 הורה בג''צ לבטל את צו תפיסת המקרקעין באילון מורה ולפנות את ההתנחלות שהוקמה במקום. פסק דין היווה נקודת-מפנה במדיניות ההתנחלות של ממשלת מנחם בגין. מכאן ואילך, קבע ראש הממשלה, לא תוקמנה התנחלויות על אדמה הנמצאת בבעלות פרטית של פלסטינים ורק הגב' פליאה אלבק, אשר עמדה בראש היחידה לתביעות אזרחיות במשרד המשפטים, תהא מוסמכת לאשר עליה על הקרקע לאחר שהשלימה כל הבדיקות והאימותים.
לאחרונה הורה בג''צ לפנות שלושה מאחזים אשר הוקמו על אדמה פרטית של פלסטינים – מיגרון, גבעת אסף ועמונה. למיטב ידיעתי הוקמו שלושה ישובים אלה באישור ובתמיכת הגורמים הממשלתיים.
החלטת בג''צ מצביעה על כך שממשלת ישראל, או לפחות גורמים מוסמכים המופקדים על ההתיישבות ביהודה ושומרון, קיבלו במקרה זה
החלטה מודעת ופסולה אשר זנחה את המדיניות עליה החליט מנחם בגין ב-1979. גורמים אלה הניחו ככל הנראה כי כל האדמות בשטחי C, שטחים המצויים עדיין בשליטה מוחלטת של הממשל הצבאי הישראלי (על פי הסכמי אוסלו), ומכאן שאין חובה לפשפש ולבדוק בעלויות על הקרקע.
מכל מקום צודקים המתיישבים בשלושת היישובים בטענתם שהתיישבו במקום ברשות מלאה ואף נסתייעו ע''י מוסדות המדינה.
במצב דברים זה אין זה ראוי לבוא באישון לילה, לסלק המתיישבים היושבים במקום ולהרוס את בתיהם. ואני כותב דברים אלה למרות היותי חבר המועצה הציבורית של ארגון ''יש דין'', הארגון אשר הגיש התביעה לפינוי שלושת המאחזים.
מן הדין היה שממשלה המודה בטעות שנעשתה ומבקשת לקיים את החוק תפנה לבג''צ ותבקש ארכה על מנת לנהל מו''מ עם המתיישבים שבמקום ותציע להם מקום יישוב חלופי, תסייע להם בפינוי ובמעבר למקומם החדש.
אפשר, כמובן, שהמתיישבים עצמם יסרבו להתפנות, יסרבו לקבל כל הצעה שהמדינה תציע. כך, אכן קרה לפני שש שנים בעת ההתנתקות. אלא שבמקרה זה הייתה האשמה על העתיד לקרות מוטלת כולה על כתפי המתנחלים עצמם.
ממשלת ישראל לא עשתה כן. ומחדל זה הוא
ההחלטה הפסולה השנייה של הממשלה. הממשלה ביקשה אמנם דחייה מבג''צ, וקיבלה דחיות שוב ושוב, אך היא לא עשתה דבר לניצול הארכה על מנת להיערך לפינוי מסודר של המאחזים. ממשלת ישראל טמנה ראשה בחול בתקווה כי יקרה נס והחלטת בג''צ תישכח ותתנדף.
הנס לא קרה. הצווים לא בוטלו ולא נעלמו.
אנו מתקרבים במהירות למועד בו לא יהיה עוד מנוס. נראה ריכוז כוח אדיר של חיילים ושוטרים הבאים לקיים את צו בג''צ, ומנסים לפנות בכוח את המתיישבים שבמקום ואת המאות והאלפים שינהרו במטרה למנוע בגופם את קיום הצו. נראה תמונות קשות וכואבות, נשמע את קולות הבכי של התינוקות המפונים בכוח מבתיהם, והתקשורת ''תחגוג''.
דעת הקהל תזדהה ברובה עם המתיישבים המפונים. ה''רעים'' במקרה זה יהיו בג''צ שהוציא את צווי הפינוי וההריסה, ארגון ''יש דין'' שתבע בשם בעלי הקרקע הפלסטינים להחזיר האדמות לבעליהן, וכמובן הפלסטינים, ''האויב'', אשר מצפה כי מדינה במצב מלחמה תגן דווקא עליו במקום על מוסדותיה ועל מתיישביה.
כל זה לא צריך היה לקרות. האשמה מוטלת כולה על כתפי הממשלה. אסור היה מלכתחילה ואסור גם היום להתיר התיישבות על קרקע פרטית, ואסור היה להתעלם מצו בג''צ, ולא לנצל הזמן לפינוי מסודר של המאחזים.
שתי החלטות פסולות
