קראתי בענין רב את מאמרו של
שלמה גזית בעניינו של הד''ר אשרף מרואן, ''
סוכן הצמרת'' של המודיעין הישראלי. ואני חייב לציין כבר בראשית הדברים, כי עמדתו האמביוולנטית על תרומתו ומעמדו של אשרף מרואן צריכה להטריד את מנוחתם של קברניטי המדינה בכלל וקברניטי המודיעין בפרט. כאילו לא עברו ארבעה עשורים, ואין לנו מושג על ההתרחשויות שארעו ב''ימים ההם''. צפיתי מאדם שהיה ראש אגף המודיעין של צה''ל, מיד לאחר שאלי זעירא הודח, שיביע עמדה יותר נחרצת, יותר חד-משמעית כיאה לאיש מקצוע. לא מתאים ולא הולם לאדם במעמדו המקצועי. אם שלמה גזית אינו רוצה להכנס למאבק בין שני עמיתיו הבכירים, אז לא היה צריך לכתוב על הפרשה. מאידך, לא היה מפריע לי כלל גם אם הוא היה תומך באשרף מרואן כסוכן שלנו, כמו קציני מודיעין רבים אחרים.
כיון שהעברתי את המאמר שלי לכמה חברים, המאמר שלי מועבר בדוא''ל מאיש מודיעין אחד למשהו. אחד מהם אמר לי: ''המאמר שלך מסתובב בין אנשי מודיעין כמו כתבי סולז'ניצין בתקופת בריה''מ''. אני יכול להעיד מתגובותיהם, שיש כאלה שטפלו בחומרים שמרואן העביר לנו – בגלל מעמדו ובגלל איכות החומר, הם אינם מוכנים לקבל את התיזה שלי, שהאיש היה סוכן מצרי. ואילו אחרים שלא היו נגועים בחומר מקבלים את התיזה שלי. ההגיון שלהם אומר להם
''אם הכל היה כל כך טוב, אז למה המציאות היתה כל כך רעה?'' ''קרב הענקים'' בין ראש המוסד
צבי זמיר לבין ראש אמ''ן
אלי זעירא, שאליו מתייחס האלוף שלמה גזית, לא ניטש על שמה הטוב של קהיליית המודיעין הישראלית. כי צבי זמיר וחבריו שתבעו חקירה משפטית נגד אלי זעירא, כבר הוציאו את דיבתו הרעה של המודיעין הישראלי בעצם האשמתם הפומבית. בהנחה, שאכן אלי זעירא מעל בקוד האתי, שכל ארגון מודיעיני המכבד את עצמו ומבטיח את שלום סוכניו מקיים – המעידה של זעירא היתה צריכה להתברר בחדרי חדרים. הנזק כבר נגרם. זאת כמובן בהנחה שהד''ר אשרף מרואן היה סוכן ישראלי. אבל הוא לא היה כזה. הוא פעל בשליחותו של נשיא מצרים דאז.
ולכן הקרב הוא, איפוא, על שמו הטוב של צבי זמיר. בכלל אינני יודע מדוע צבי זמיר חושב שהוא נקי מכל אשמה בקשר למחדל המודיעיני של 1973. מדוע הוא לא נהג כמו
גולדה מאיר, שכעסה על וועדת אגרנט שהאשימה רק את הדרג הצבאי, ופטרה אותה ואת ממשלתה מכל אשמה ו/או רשלנות. זה נכון שאלי זעירא כראש אמ''ן סמכות הערכת המצב מסורה בידיו באופן בלעדי. אבל צבי זמיר כשותף לדרך, לא התריס ולו פעם אחת כלפי אלי זעירא שהוא טועה.
מדוע חשוב מאד להיות חד-משמעי בדבר זהותו של אשרף מרואן? הסופר האמריקני
האוורד בלום אמר ל
אילנה דיין בראיון טלביזיוני: אם אשרף מרואן הוליך שולל את המודיעין הישראלי, ''זה משהו שלא נוגע רק לעבר, אלא משהו שישראל צריכה להתעמת אתו עכשיו ובעתיד''. האלוף גזית מודה שבשנת 1973 היתה קונספציה, אבל בוחר שלא להתייחס ל''הריון'' שממנו נולדה הקונספציה. והרי אבי ''ההיריון'' של הקונספציה הוא צבי זמיר עצמו. ראש הממשלה דאז, הגב' גולדה מאיר קבלה באופן עיוור את הערכות המצב של אמ''ן, כי היא סמכה על ''החבר של צביקה'' (אשרף מרואן); והיה זה צבי זמיר שנטע בלב כל הצמרת, המדינית והביטחונית כאחד, כי יש לראות בדיווחיו של אשרף מרואן דברי אלהים חיים. שהרי השאלה הזו היא, היא שקובעת אם אשרף מרואן היה לנו או לצרינו. התרומה המכרעת להיווצרותה של הקונספציה הייתה
ההונאה של המודיעין המצרי, שהתבססה על
הרדמה ולא על
הטעיה כפי שמקובל היה עד אז. למשימה זו סאדאת שלח ''רופא מרדים'' שגדל כבן-בית בארמון הנשיאות המצרי. והטרגדיה שלנו, שאנו התייחסנו אליו כאל הנסיך שגדל בארמונו של פרעה; מעין
משה מודרני, שבא להושיענו מידי פרעה. ולאחר כל אלה, התיזה של שלמה גזית עדיין מותירה אותנו בוהים באפלה המודיעינית. תמוה ביותר.
כל עוד שלא ננקז את המוגלה הזו שנקראת אשרף מרואן, קהיליית המודיעין שלנו תמשיך לסחוב על גבה את נכות המלחמה ההיא. לכן לאזהרתו של האוורד בלום יש משמעות חמורה מאד. כי יש תהום אדירה הפעורה בין החשיבה המצרית לבין החשיבה שלנו. הם כבר חושבים
בעברית ומבינים אותנו היטב, והטרגדיה שגם אנחנו קוראים אותם
בעברית, ולא מבינים דבר.
הגיע הזמן שנרד מן האולימפוס האליטיסטי האירופי, ונתחיל להסתכל סביבנו על המרחב הכפרי המזרח-תיכוני שבו אנו חיים, ולסגל לעצמנו חשיבה אחרת. במאמרי הקודם על אשרף מרואן נעזרתי בסופר המצרי תאופיק אל-חכים, כדי להמחיש את המציאות מול הדמיון במזרח הערבי. והנה במוסף הספרותי של ''הארץ'' מערב החג (12.10.11), מצטט
זאב רז את המשורר הערבי הישראלי
טהא מוחמד עלי, שנפטר לאחרונה. זאב רז הוא טייס-קרב בדרגת אל''מ, שהוביל את המתקפה על הכור הגרעיני בעירק ב-1981. זאב רז מארגן מפגשים עם אנשי-רוח, ולפני כחמישה חדשים הוא ארגן מפגש עם המשורר הערבי טהא מוחמד עלי מנצרת.
באחד משיריו אומר המשורר:
אִכָּר / בֶּן-אִכָּר אֲנִי / תְּמִימוּת-אֵם יֵשׁ בִּי / וְעָרְמָה / שֶׁל סוֹחֵר דָּגִים.. כזכור, סאדאת היה בנו של פלאח מצרי, וכאשר הוא היה צריך לקבל החלטות כבדות, היה נוסע להתבודד בכפר שבו נולד גדל, מית אבו אל-כּום. סוחר דגים מול אליטיסט אירופי – בעברית מודרנית זה לא כוחות. איזה סיכוי יש לבעל ההגיון מול בעל העורמה? זו הדילמה שעליה מתריע הסופר היהודי-אמריקני האוורד בלום.
ד''ר אשרף מרואן הרופא המרדים
