התקרית הבטחונית שקרתה אתמול בגבול מצרים מצביעה על כשלים, שנסיוננו המצטבר היה אמור למנוע או לצמצם מאד את הנזק שנגרם לנו. באמתחתנו התרבותית יש פתגם עברי ידוע המאשר זאת: ''אין חכם כבעל הנסיון'', ופתגם עברי אחר המאשר זאת אומר: ''הנכווה ברותחין נזהר בפושרין''. משמע, שלאחר הכשלון הראשון יש לטפל בדחילו ורחימו בכל סוגיה - ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו. אלא שדא עקא, המציאות מראה שפני הדברים אינם כאלה. ידידי הד''ר
אורי מילשטיין, שתחום מומחיותו הוא היסטוריה צבאית, פרסם מאמר בנושא זה בשם ''
נזקי השקר'' (''הארץ'' יום שני, 15/8/11). בעל המאמר קובל על כך שבצה''ל מצהירים לאחר כל ארוע שהופקו הלקחים המתאימים. אלא שבמציאות אין ביטוי מעשי לכך. ורצה הגורל ששלושה ימים לאחר המאמר, המציאות הבטחונית בגבול מצרים מאשרת את התיזה הזאת.
בתקרית בטחונית מפורסמת ליד קבר שכם, לוחם שלנו בשם
מדחת יוסף מת מפצעיו בשטח. הלוחם מת מפצעיו, כי צה''ל סמך על הבטחה של מפקד בכיר בצבא הפלסטיני שכוחותיו יגיעו לשטח ויחלצו את החייל שלנו. והלקח שלנו היה, שיותר לא סומכים על אף אחד בענייני בטחון. והנה בארועי הלחימה שהיו אתמול בגבול מצרים, הסתבר כי הערכותנו לאורך הגבול המצרי הסתמכה על כך שהגבול הוא גבול של שלום. אז איפה הלקח?
כמו בכל המקרים היה לנו מודיעין מוקדם שהמחבלים מתכננים פעולה בגבול מצרים. אבל אצלנו החליטו, כי ארגוני החבלה יפעלו בלילה בחסות החשיכה, כי לאור היום הם לא יעזו לפעול נגדנו (?) המחבלים יפעלו לאורך הגבול, ולא יכנסו לשטחנו (?) המחבלים יפעלו לאורך הגבול המצרי הרחק מאילת, והרחק ממוצבים מצרים (?) בהתאם להנחות היסוד האלה נערכנו. במלחמת יום הכפורים הופתענו עם המכנסיים למטה, האם ההפתעה הזאת לא לימדה אותנו דבר? כל מלחמה וכל פעולה צבאית, קטנה כגדולה, נשענות על גורם התחבולה - כדי להבטיח הצלחה. מדוע אנחנו ממשיכים לחשוב כי גורם התחבולה נמצא רק באמתחתנו. הרי גורם התחבולה בצד הערבי נגס חזק בבשרנו ב-1973, ומאוחר יותר בגבול לבנון עם חזבאללה.
ד''ר מילשטיין מצביע על שני גורמים הגורמים לאי הפקת לקחים. הגורם הראשון נובע מכך שצה''ל אינו צבא מקצועי – לפחות שדרת אנשי הקבע שלו. וזה נכון. כי בצה''ל הכשרת הקצין היא דלה. והפז''מ בין דרגה לדרגה הוא מינימאלי. העיקר הוא להעביר קדנציה של שנתיים בצורה חלקה, והופ לתפקיד הבא ולדרגה הבאה. ככל שנסיונך יהיה דל יותר, זה יצביע עליך כעל קצין מוכשר יותר. כי בשנתיים שעשית את הקדנציה לא התחככת לא עם אויב ולא עם מפקדים. והגורם השני, היא תרבות השקר בדרגים הגבוהים של הצבא. די אם נזכיר את שני המקרים המפורסמים, שקצין אחד נתן לאשתו לנהוג ברכב, וקצין שני נתן לבנו הקטין לנהוג בטרקטורון. בשני המקרים הדברים נעשו בנגוד לפקודות. והקצינים הבכירים שקרו, ואמרו שהם נהגו. תופעה זו נעוצה בחנוך יסודי לקוי, ובחנוך צבאי לוקה בחסר.
בכל צבאות העולם הכשרה של קצין לוקחת שלוש עד ארבע שנים באקדמיה צבאית. בפרק זמן זה הצוער לומד תורת לחימה; היסטוריה צבאית; מורשות קרב של צבאו וצבאות זרים; קרבות מכריעים בין צבאות; זירות לחימה – יתרון וחסרון; ומעל לכל אלה סדר ומשמעת, ותרבות של דווח אמת.
העיקר שאנחנו גאים ומאמינים במוטו של ''נצח ישראל לא ישקר''. אנו גאים ומאמינים בתנ''ך, בספר הספרים, שכל העולם התרבותי מציב אותו כעמוד האמת הניצב לפני המחנה.
אחיזת עיניים ושמה הפקת לקחים
