אנו חוזרים ושואלים את עצמנו – כלום הפיקו ישראל וצה''ל את הלקחים הראויים מן העימות הקשה שהיה לנו עם נוסעי ה''מאוי מרמארה'', לפני כארבעה עשר חודשים. התשובות שאנו מקבלים בעיקרן חיוביות. אלה מתייחסות לצורך במערכה מדינית מקדימה אשר תמנע את יציאת הספינות לדרך, לצורך בתוכניות לשיפור ההסברה אשר תלווינה את חסימת המשט בלב ים, וכן הצבעה על הלקחים שהפיק חיל הים בתוכניות ההשתלטות על הספינות שתגענה.
שאלה אחת אינה עולה כלל בדיון הציבורי: קיום הסגר וחסימת המשט – לשם מה?
לפני שש שנים התנתקה ישראל מן הרצועה. כל כוחות צה''ל וכל היישובים הישראליים פונו מן השטח, עד האחרון שבהם. יחד עם זאת – לא ויתרה ישראל על שליטה כמעט מוחלטת על כל היוצא ונכנס לרצועה, ביבשה, באוויר ובים.
הייתה זו החלטה שגויה. בעוד הסגר שקיימנו היה בלתי אפקטיבי, כאשר עשרות מנהרות אפשרו להבריח כמעט הכול אל תוך הרצועה. המטרה הראשית והמוצהרת – מניעת כניסת אמל''ח – לא הושגה, ואת התוצאה ראינו לפני שנתיים וחצי במטח מאות הרקטות בעת מבצע ''עופרת יצוקה''. ואלו – הנזק המדיני-הסברתי נותר בעינו. בדעת הקהל העולמית ממשיכה ישראל להצטייר כשלטון כיבוש לכל דבר, ואף מעבר לכך – כמי שמחזיקה את מחנה המעצר הגדול בעולם, עם 1.5 מיליון אזרחים כלואים.
ממשלתו של
אהוד אולמרט הכירה בדילמה, וכאשר יצאו ספינות במטרה להביא ציוד ''הומניטארי'' לעזה, פשוט התעלמו מהן, הספינות הגיעו לעזה ללא תהודה תקשורתית ומדינית.
במאי אשתקד קיבלה ממשלת נתניהו החלטה הפוכה. על אף ידיעה ברורה כי ספינות אלה אינן מביאות אמל''ח לרצועה, הוחלט למנוע בכוח את הגעתן. והתוצאה זכורה לכולנו. היו לפרשה זו שתי תוצאות מיידיות – ישראל נבהלה מן התגובות הבינלאומיות הקשות לעימות על ה''מאוי מרמארה'' והודיעה על ביטול הסגר היבשתי על הרצועה. ואלו מצריים הזמינה כל אנייה לפרוק את מטענה באל-עריש ולהסיעו ביבשה לרצועה, ללא פיקוח ושליטה ישראלית על הנכנס.
מאז קרו דברים במצריים ואף נפתח המעבר היבשתי אל וממצרים ברפיח.
אינני מתעלם מן האיום הביטחוני לישראל מן הרצועה. יחד עם זאת עלינו להשלים עם זאת שלאחר שיצאנו והתנתקנו אין שטח זה שונה מכל שטח אחר שמעבר לגבולנו – בין אם זה גבול הלבנון, הגבול הסורי או הגבול המצרי. הכנסת אמל''ח לשטחים אלה – אפילו איננו ששים לה – היא זכותם הריבונית של מי ששולטים באותו שטח. יתר על כן - אשר לרצועה. ממילא אין לנו שליטה על המוחדר במנהרות.
אכן, בדרך הים אפשר יהיה להביא גם טנקים, ארטילריה ואולי אף מטוסים. אלה מצויים מעבר לכל הגבולות סביבנו. מה גם שמסופקני אם שלטון החמאס ירצה להסתבך בהכנסת אמל''ח כבד מסוג זה.
ולבסוף, הערה למאפייניה של הפעילות החשאית – פעילות זו איננה חוקית ואיננה מוסרית. מבחנה והצלחתה – לא רק בביצוע המשימה אלא גם באי השארת ''כרטיס ביקור'' ובאי חשיפת המבצעים.
במצב הדברים הנוכחי ובמציאות של היום – מה צריכה אפוא להיות מטרתנו – למנוע מספינות זרות להגיע לעזה או לבטל את המשך הסגר הימי, סגר שאיננו תורם לישראל דבר מבחינה ביטחונית, ולעומת זאת מסב נזק מדיני כבד?
המשט לעזה – איפכא מסתברא
