מדי פעם מתלקח הויכוח על אשר אמר טרופלדור טרם שמת מפצעיו: ''טוב למות בעד ארצנו'' או קללה רוסית מכוערת.
בימים אלה התלקח דיון ציבורי בדבר החלטתו הפזיזה - שלא לומר מטומטמת - של מישהו בצבא, להכיר בהחלטתו של רב כלשהו להחתים בחותם אלוהי את ההספד שכתב
ברל כצנלסון לזכרם של הרוגי תל-חי בי''א באדר תר''ף לפני תשעים ואחת שנה.
הויכוח החוזר על עצמו, כפרפטום מובּילֶה, על אשר אמר
טרומפלדור טרם שמת, מעיד עד כמה חשובות מלים בעיצוב מוּדעוּת ותודעה. והזדעקותם של הקנאים לדבָר השם האמיתי, השם המפורש –
אדם - מול החדרת המילה בת חמש האותיות לַ''יזכור'' שחיבר ברל כצנלסון לאחר קרב תל-חי, היא עדות לכך.
הקפדתי וכתבתי למעלה: טרומפלדור מת. הוא לא השיב את נפשו לבורא. מילותיו האחרונות לא היו של אדם מאמין באל הבורא; הוא לא אמר ''שמע ישראל''. הוא ידע כי שעתו קרבה, אך לא סבר שהוא עומד להשיב נפשו לבורא כל שהוא. לא הוא ולא השבעה שנהרגו עימו. וכמותם, גם האלפים שעלו עימו מרוסיה לארץ קידשו את האדם ולא את האלוהים. וכמותם עשרות האלפים שבאו בעקבותיהם, בעקבות טרומפלדור, מאירופה: אנשי 'גדוד העבודה' ותנועת 'החלוץ'. לא אלוהים ולא אלוקים הניע אותם אל ה''רוסלאן'' וממשיכותיה.
וכמותם היה גם
ה''יזכור'' של ברל. הוא הפך לטקסט מקודש ומקָדש ללא שהאל נוכח בו. עצמתו, אכן, אינה שקולה לזו של ה''קדיש יתום'', באשר אין הוד הדורות הרבים נסוך עליו. אך הוא נאמר בהתרגשות לא פחותה מזו המלוה את ה''קדיש''.
כאשר בא רמטכ''ל - או דובר מטעמו, או השד יודע מי שָׁם, במטכ''ל, ומי שָֹם אותו - ותוחב את הקב''ה לטקסט הזה של ברל, הרי הוא כמו היפופוטם אטוּם בחנות של מזוזות פורצלאן חילוניות.
ועל כן, ואי לכך, ולאור זאת ולאור החשיכה הזאת, אני קורא ממרומי המקלדת שלי למי אשר ריסס בכתובת הגראפיטי האלוהית הזאת, וחמס את הטקסט היקר לנו כל כך:
הרף! אני קורא לו ''הרף!'', כשאני נמנע מלהימנע מנפנוף בייחוס השכולי שלי: בעלה הראשון של רעייתי, אחיה של רעייתי, בעלה של אחותי, אחיינה של רעייתי. לכולם כריות צה''ליות על קברם. ועימם גם דודי שנספה בים בשליחות הפלי''ם והמוסד לעלייה ב', וקבר אין לו. כל החמישה לא נהרגו בשליחותו של איזה יויישב במרויימים, ששיחק שש-בש עם המלאכים שש שנים תמימות.
הרף! הרף! הרף!
עזוב אותי מאלוהים, ועזוב אותי מהנחיות עבודה לאלוהים.
- ''יזכור אלוהים''?! הָא?!!
- איפה הוא היה, הָא?!
- איפה הוא היה, האלוהים הזוכר הזה, כשהיה צריך לזכור את סבא שלי ואת ששת מיליוני האחרים?
ואם הוא זכר, והתיר את כל זאת, למה להעמיס עליו ולהורות לו לזכור את חללי צה''ל, אותם עשרים ושלושה אלף? והרי באושוויץ, בימי שיא התפוקה של המיתקן הארור הזה, הפך מספר כזה של יהודים לאפר ביממה אחת. והוא לא זכר לעצור זאת.
ואללה, באמת קשה להיות אלוהים, ואללה.
ואלה עוד פוקדים עליו לזכור עוד.
עד מתי? הָא?!! עד מתי, לעזאזל?!
עד מתי יהיה עליו לזכור כל כך הרבה. לזכור את החיים ולשמור עליהם ככאלה, ולזכור את המתים ולשמור עליהם ככאלה.
לא חראם על אלוהים? לא רחמנות עליו? הא?!!
או שמא אדוניי אחד, הוא-הוא שבחר בזכירת המתים. שהרי הם אינוונטר דלא-ניידי; רכוש שאינו אובד.
אולי נגלה אלוהים או אלוקים לממציאי ''יזכור אלוהים'' וגילה להם, לחש על אוזנם, כי הוא מעדיף לזכור אותנו מוגזים ושרופים, או ירויים. שם, באירופה, או כאן, במערב אסיה.
או-קיי, אתם יודעים מה? אני מאמין באלוהים, שיהיה לי בריא: האם שרוי לי או לרמטכ''ל או לקרייני הטקסטים הנשגבים ביום הזיכרון, או לכל בן אנוש אחר, לחלק הוראות לאלוהים? מי מינה אותנו לתפקיד מפקדיו של אלוהים? הקשל''ר? הרבצ''ר?
הו, כלומר אוי, כלומר אוי-ויי! מה פה קורה פה, רבוייסיי?! איך פרייג, אני שואייל, בשם האלוהים, כלומר בשם הרבצ''ר.
ואני עונה: ה''יזכור אלוהים'' הזה, הפקודה העלובה הזו - ''יזכור אלוהים!'' - המונחתת על זה שמנחיתיהַ קוראים לו כול-יכול, היא עדות נוספת לשיגעון הגדלוּת הדתוֹ-לאומי, שרובנו - גם רא''לים רמטכ''לים שבינינו - מחייכים מולו כקרפיונים. קרפיונים באמבטיה, בלילה שלפני הבומבה בראש: שותקים כמותם, טפשים כמותם, עיוורים כמותם.
קצת רחמונעס על היויישב במרויימים
