כאשר שמעתי את קריין החדשות ביום רביעי אחה''צ, 4 באפריל 2011, אומר ''והרי ידיעה שהתקבלה זה עתה: השחקן והבמאי ג'וליאנו מר נרצח במחנה הפליטים בג'נין'' – החסרתי פעימה. זאת לא הפרזה לומר כי האיש נרצח על משמרתו, בפעילותו למען תיאטרון החופש אותו הקים בג'נין. האיש הוא קודם כל אבידה ללא שיעור למשפחתו, לילדיו, לבת זוגו, לאחיו, ולאחר מכן לאוהביו, ידידיו, חבריו ומוקיריו.
הוא שייך לשושלת מפוארת של פעילי שלום, הידועה שבהם אימו, ארנה מר, עימה השתתפתי במשלחת שיצאה ב-1988 ללרנקה ולאחר מכן לאתונה כסולידריות עם מיזם ספינת השיבה הפלסטינית (שלא יצאה לפועל משום שהספינה המיועדת חובלה, כנראה בידי סוכני המוסד).
דרכינו הצטלבו לא אחת במאבקים נגד עוולות ופשעי הכיבוש ותמיד כבש את הנוכחים באנרגיה שזרמה ממנו. הוא היה שילוב נדיר של קסם אישי, כישרון משחק, יכולת בימוי ומחויבות ללא גבול לזכויות אדם. הוא המשיך והעלה לפסגות חדשות את מפעלה של אימו, פעילת השלום
ארנה מר חמיס, שהקימה את תיאטרון הילדים במחנה הפליטים ג'נין, אותה הנציח בסרט המרגש ועטור הפרסים ''הילדים של ארנה''.
בשעת כתיבת שורות אלו טרם נעצר חשוד ברצח, אבל לפי מרבית ההערכות הוא נפל קורבן לקנאות דתית שאזורנו משופע בה לצערי בכמויות הרסניות.
ג'וליאנו היה אמן מעורב, מהליגה הראשונה בסדר גודל של
ברטולד ברכט. על רקע עליבותם והתקרנפותם של מרבית אמני ישראל, שחיים בשלום עם הכיבוש או לפחות אדישים כלפיו, מזדקרת דמותו של ג'וליאנו כענק המפיץ אור נגוהות של נאורות.
ג'וליאנו ניהל מאבק לא אלים בכיבוש באמצעות התיאטרון. זהו מעשה יחיד ומיוחד שממנו נבחרים כלות וחתני פרס נובל לשלום.
אני מקווה שהמפעל אותו הקים לא ייקטע. נקווה שג'נין לא תלך בעקבות ישראל בה ראה
יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה, כיצד הפשע משתלם עם עליית הימין לשלטון.
המתחרט
השופט
ריצ'רד גולדסטון שעמד בראש הוועדה מטעם האו''ם לחקר פשעי המלחמה במבצע ''עופרת יצוקה'' פירסם מאמר בעיתון ''וושינגטון פוסט'' בו כתב כי אילו עמד לרשותו המידע שעומד לרשותו היום, היה כותב דו''ח אחר.
בישראל פרשו את המאמר כ''חרטה'', ושושן צהלה ושמחה. במחי מאמר אחד נהפך גולדסטון מדמות השטן שונא עמו וחותר תחת קיומה של ישראל לחביב הקהל וגיבור מקומי. שר הפנים מש''ס
אלי ישי כבר הזדרז לשוחח עם גולדסטון, לברכו על ''הצעד האמיץ'' ולהזמינו לישראל, וכפי שנמסר בתקשורת, הוא נענה ויגיע אי שם בקיץ.
ממשלת ישראל והימין הישראלי חוזרים שוב על הקלישאות הנדושות של ''צה''ל הצבא ההומני ביותר בעולם'' (אתם מכירים צבא הומני ששולט על עם אחר 44 שנים?), שרים וחברי כנסת מהקואליציה דורשים מארגוני זכויות אדם ואנשי שמאל ''לבקש סליחה מעם ישראל על שנתנו יד לעלילות'', ואילו גולדסטון נדרש עתה על ידי שר הביטחון
אהוד ברק לא להסתפק במאמר אלא להופיע בכל הפורומים הבינלאומיים ולסייע בביטול דו''ח הוועדה שקבע כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
בקצות המחנה השמאלי אני שומע קולות של מי שמנסים לרצות את הימין, ומייחסים לגולדסטון ''יושרה''. ישראל הרשמית נוהגת כאותו ילד שהופתע מקבלת מתנה לה לא ציפה והוא משתולל משמחה ומאבד מעט את העשתונות.
מצטער חברים. אינני שותף לרוח הנכאים שתוקפת אי פה אי שם בשמאל, בבחינת, שמא טעינו והגזמנו בהטלת דופי.
נתחיל מהמאמר. הוא בא בהפתעה אבל לא הפתיע. אפשר היה לצפות לו.
מאז פרסום הדו''ח לפני כשנתיים התנהל נגד גולדסטון מסע הכפשה שמעטים היו כמוהו. המסע נוהל ונווט על יד ממשלת ישראל והממסד היהודי בעולם המערבי הצטרף אליו. הוא הוחרם ונודה בכל מקום בו הייתה קהילה יהודית. הוא הוצג כאויבו של העם היהודי ומדינת ישראל, הוא הושווה למחברי הפרוטוקולים של זקני ציון, הקהילה שלו בדרום אפריקה הודיעה כי הוא אינו רצוי בבית הכנסת בו יתקיים טקס הבר מצווה של נכדו.
אין הרבה אנשים שיכולים לעמוד לאורך זמן מול מסע שטנה כזה. המאמר, כך אני מפרש אותו, היה מעין הכרזה: אוקיי, הצלחתם, אני חוזר למסלול.
האם מאמר בן כמה מאות מלים, הופך על פניו דו''ח של למעלה מ-500 עמודים עליו עמלו חברי הוועדה ותחקירניה קרוב לשנה? לדידי, לא הייתי זקוק לדו''ח גולדסטון בכדי להגיע למסקנה כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה בעופרת יצוקה. בטורי מיום 20 בינואר 2009, למחרת סיום המבצע, כתבתי:
במקום שהמלכות מבצעת פשעי מלחמה, חובה למרוד במלכות (
ניצחנו).
מהיכן אני יודע שבוצעו פשעי מלחמה? מפרסומי התקשורת הישראלית והבינלאומית, מהתמונות שהוקרנו בכל ערוצי החדשות. ממדי ההרס וההרג היו אדירים, והנפגעים היו בעיקר אוכלוסייה אזרחית לא לוחמת. ישראל יצאה למלחמה מיותרת, פשע לכשעצמו, לאחר שהפרה את הפסקת האש עם החמאס שבועיים לפני סיומה בפלישה קרקעית לעזה. פלישה זו נועדה לגרור את החמאס לירי תגובה, וירי זה שימש אמתלה למבצע שהוכן זמן רב קודם לכן.
ממשלת ישראל נתלית עתה בפסקה מהמאמר של גולדסטון לפיה הוברר לו שלא הייתה החלטה מכוונת לפגוע באזרחים. סליחה, זהו נימוק מוליך שולל, וגולדסטון שחיבר את הדו''ח הוא הראשון שיודע זאת. מי שמתכנן התקפה צבאית עם מטוסים, טנקים, תותחים ושאר אמצעי לחימה על רצועת עזה, הכלא הגדול בעולם, שטח קטן המאוכלס בצפיפות הגבוהה בעולם, מיליון וחצי אזרחים על 360 קמ''ר, יודע מראש כי הוא הולך לפגוע באוכלוסייה אזרחית. ואכן, לאחר שהמבצע הסתיים בנסיגה מעזה, התברר כי ממשל החמאס לא נפגע, גם הכוח הלוחם (שלא נלחם) נותר על כנו, ועיקר הנפגעים היו האזרחים: 1400 הרוגים, רבים מהם ילדים, אלפי פצועים, ירי על בתי חולים, אמבולנסים, בתי ספר, מתקני האו''ם, שטחים חקלאיים, טחנת קמח, שימוש בזרחן לבן בקרב אוכלוסייה אזרחית שגורם לכוויות קשות, טבח מסדר שוטרי תנועה, מניעת סיוע רפואי לפצועים שדיממו למוות, חיסול משפחות שלמות ועוד. כאמור, ידענו את הדברים הרבה לפני דו''ח גולדסטון, שחזר ואישר אותם. לבוא ולומר ''זה לא היה בכוונה'' פירושו לזרות חול בעיניים.
מאמרו של גולדסטון לא יכול לבטל את הקטע הבא המופיע בדו''ח: ''התקפות צה''ל על מבני ממשל, מתקני משטרה, מסגד, בית ספר, בית חולים, מתקנים של אונר''א, מקורות מים, טחנות קמח, ציוד חקלאי ומתקנים אזרחיים, מהווים התקפה על אזרחים האסורה על פי החוק הבינלאומי. צה''ל וקבוצות חמושים פלסטיניים ביצעו פשעי מלחמה ויתכן וגם פשעים נגד האנושות''.
אין סיבה שארגוני זכויות אדם ופעילי שמאל יסתובבו עם תחושות אשמה. הם לא העלילו אלא דיברו אמת ומילאו את תפקידם על פי המצווה היהודית
הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ (ויקרא, יט, יז).
חברת חוטפים בע''מ
לעתים מתקבל הרושם שמדינת ישראל היא ארגון טרור שהתחפש למדינה. צריך לבדוק אם ישראל אינה מופיעה בספר השיאים של גינס כמדינה שבשנות קיומה חטפה בני אדם יותר מכל מדינה אחרת. ההישג הישראלי האחרון הוא ד''ר
דיראר אבו סיסי, שנחטף מאוקראינה ומצא עצמו בכלא הישראלי. עד לחטיפתו היה אבו סיסי מהנדס חשמל שניהל את תחנת החשמל של עזה. לאחר חודש של חקירות במרתפי השב''כ הוא נהפך ל''אבי פיתוח הטילים'' בעזה, ואנו לא ידענו. בישראל מתפרסם מידע לגבי כל עסקן זוטר בחמאס, שלא לדבר על הבכירים, רק את שמו של ''אבי הטילים'' מעולם לא שמענו, והרי זה מוזר. לכן נשמע באוזניי כתב האישום הבומבסטי נגד אבו סיסי כהמצאה ישראלית הלקוחה מבית היוצר של השב''כ.
הבה נניח שאבו סיסי הוא מדען טילים. אפילו מדעני הטילים של גרמניה הנאצית לא הועמדו לדין.
ורנר פון בראון ומאות אנשי צוותו שעסקו בפיתוח טילים עבור המשטר הנאצי, הועברו, לאחר כניעת גרמניה, על מסמכיהם לארה''ב והחלו לעבוד למען פיתוח תעשיית הטילים האמריקאית. ישראל, כמה אירוני, נהנתה אף היא מפועלם של פון בראון וחבריו, שהרי טילים מבית היוצר האמריקאי שפון בראון לקח חלק בפיתוחם הועברו לישראל.
יחד עם זאת אני בהחלט מוכן לקבל את הרעיון שמי שעוסקים בפיתוח טילים שנועדו לשימוש צבאי, יועמדו לדין כמי שבגין עבודתם נהרגו אלפי בני אדם. רק בישראל יש מאות מהנדסים בתעשייה האווירית, ברפאל ובעוד מקומות, שמקדישים את חייהם לפיתוח טילים עבור הצבא הישראלי שגרמו למותם ופציעתם של עשרות אלפי פלסטינים. בואו נתחיל למשל עם האלוף פרופסור
יצחק בן ישראל, היום מכהן באוניברסיטת תל אביב כראש תוכנית לימודי ביטחון ולפני כן ראש המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגיה במשרד הביטחון. מה שחסר לנו זה איזה שירות ביון מתוחכם שיתחיל לחטוף את כל מדעני הטילים בישראל ולהעמידם לדין על פי אותו כתב אישום שחובר נגד ד''ר דיראר אבו סיסי.
אילו שופטי ישראל היו באמת עצמאיים, היו שולחים את אנשי השב''כ, המשטרה והפרקליטות שביקשו את הארכת מעצרו של אבו סיסי, להשתלמות בחוק הבינלאומי, שהרי מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית לא חוטפת בני אדם אלא נוהגת על פי אמנות הסגרה בינלאומיות. הם היו מורים לישראל להחזיר את האיש לאוקראינה, ואם הוא דרוש לחקירה, נא להתנהג בהתאם להסכמי הסגרה עם אוקראינה.
אבל שופטי ישראל, ככל שהדברים אמורים בנושאי ביטחון או כאילו ביטחון, מתגלים שוב ושוב כנמושות משפטיות המרכינים ראשם בהכנעה מול השב''כ. הפעם אות ביזיון בית המשפט מגיע לשופטים
ליה לב און (שלום פ''ת),
אברהם טל (מחוזי פ''ת) ו
דב מגד (מחוזי באר שבע) שהחליטו, כל אחד בתורו, על הארכת מעצרו של דיראר אבו סיסי.
ג'וליאנו מר – זכר צדיק לברכה
