באירועים לאומיים מרבים להשמיע בישראל שירים המהללים את הצבא. אחד השירים האלה מכונה ''את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק''. כותרת זו יפה גם לתחומים אחרים, למשל, יחסה של ממשלת ישראל אל אזרחיה הפלסטינים: היא אינה יכולה להפסיק את מנגינת האפליה, ההתעללות וההלעזה. במסגרת ההתנכלות העונתית נעצרו לאחרונה שני פעילים מרכזיים של אזרחי ישראל הפלסטינים:
אמיר מח'ול מחיפה וד''ר
עומר סעיד מכפר כנא. הם נעצרו בפשיטה לילית על בתיהם, לעיני בני משפחה, השאירו הרס בדירות, וכמובן קיבלו מבתי המשפט צו איסור פרסום. כמו כן נמנעה מהם פגישה עם עורכי דין. במצב זה יכולים חוקרי השב''כ לחקור את העצורים ללא הפרעה, להתיש אותם, אם יש צורך גם לענות אותם, הכל במטרה לסחוט מהם הודעה כלשהי. בנושאים אלה של עינויים והשפלות עצירים, אנשי השב''כ הישראלי הם מומחים בקנה מידה עולמי.
למזלנו יש היום אינטרנט, והידיעה על מעצרם התפשטה בבלוגוספירה כאש בשדה קוצים, כך שכל העולם ידע ועל כן החליט השב''כ לבקש מבית המשפט לבטל את האיפול ולהתיר את פרסום מעצרם כמו גם את האשמתם ב''ריגול למען החיזבאללה'' ו''מגע עם סוכן זר''. הפירוט מה נכלל בסעיפים אלה נותר חסוי. הכתבים לענייני צבא ומשטרה בישראל, התייצבו כאיש אחד לשרות השב''כ והמשטרה, ופרסמו את כל המקרים בהם הואשמו אזרחים בריגול לחיזבאללה, בבחינת אין עשן בלי אש. כל הכתבים שמו דגש על המקרה של ח''כ לשעבר ד''ר
עזמי בשארה, כאילו מדובר באדם שהורשע, שעה שהוחשד, אבל לא הועמד לדין ועל כן לא הורשע.
בשעתו כתבתי כי נכון עשה ד''ר בשארה שעזב את ישראל, שהרי אין מצב בו ערבי יזכה למשפט הוגן לאחר שהואשם בעבירה ביטחונית. השופטים הם שבויים בידי השב''כ והרשעת הנאשמים ידועה מראש.
באשר לריגול, הדבר נשמע מופרך. תנאי בסיסי לריגול, היות האדם מצויד במידע מסווג, על מנת ששרותי מודיעין זרים יגלו בו עניין. שני הפעילים, מלבד היותם אנשים חילוניים המתעבים פונדמנטליזם דתי, חסרים כל מידע ממשי שיכול לעניין גורמי חוץ. הם לא שירתו בצבא, אין להם גישה לאף אחד מארגוני המודיעין בישראל. כל המידע שיש להם על ישראל לקוח מהעיתונות ומאתרי אינטרנט, מידע שחשוף ממילא לכל הגורמים הזרים שקוראים עיתונים ומשוטטים באתרי אינטרנט ישראלים.
בכל הקשור לסעיף הקרוי ''מגע עם סוכן זר'', זהו סעיף סל שאפשר להדביקו לכל אחד שנפגש עם בעלי דרכון לא ישראלי. ברגע שהשב''כ מעוניין להיפרע ממישהו, הכי קל זה להאשימו ''במגע עם סוכן זר''.
בימי חלדי נפגשתי עם אלפי ''סוכנים זרים''. בכל ועידה בינלאומית משתתפים גם נציגים מארצות ערב, ואינני רשאי גם לא רוצה, לחקור אותם.
כך נוהגים כל הישראלים, יהודים וערבים, מהשמאל.
בעוד שלגבי יהודים, גם אנשי שמאל, השב''כ נוהג בריסון כלשהו בשימוש בסעיף זה, לא כך באשר לאזרחים ערבים. כאן השב''כ משתולל במגמה להתנכל לפעילים פוליטיים. צריך לקוות כי מח'ול וסעיד לא יישברו בחקירה, מה שעשוי (אולי) למנוע כתב אישום. אם יוגש כתב אישום, מצבם חמור, למעשה ללא סיכוי. בנושאים אלה מערכת המשפט הישראלית זהה למערכות משפט במשטרים טוטליטריים – הצגה לצרכי פרוטוקול בלבד.
בעניין זה אני נושא עימי אנקדוטה: ב-1986 הייתי במסע הרצאות במספר ארצות. באותה תקופה התקבל חוק האוסר על ישראלים להיפגש עם ''חברים בארגוני טרור''.
בחודש ספטמבר 1986 שלחתי לשגרירי ישראל בגרמניה, הולנד וארה''ב מכתב בזו הלשון:
אני נמצא עתה בעיצומו של מסע אשר מטרתו לקדם שלום ישראלי פלסטיני.
אני מבקש ממך, אדוני השגריר, להמציא לי את רשימת הפלסטינים האסורים במגע לאור החוק שהתקבל לא מכבר בכנסת האוסר על ישראלים להיפגש עם מה שקרוי 'חברים בארגוני טרור'.
אני בטוח ששגרירות ישראל נמצאת בקשרים הדוקים עם כל שלוחות המודיעין הישראלי, ואלו ודאי סיפקו לשגרירות רשימה עדכנית של כל הפלסטינים בהולנד, גרמניה וארה''ב, הנכללים בקטגוריה הרלבנטית לפי החוק הנ''ל. כאזרח שומר חוק אינני רוצה להיכשל בעבירה על החוק, גם אם אני סבור שהחוק הוא אווילי ומיותר.
אתה בוודאי תסכים עימי, אדוני השגריר, כי אין באפשרותי לחקור כל פלסטיני בטרם פגישה עימו, אם הוא שייך לארגון כלשהו, לאיזה ארגון ומה תפקידו באותו ארגון. יש בהולנד, גרמניה וארה''ב, מאות, ואולי אלפי פלסטינים ואין בידי הכלים לבדוק, לחקור ולבחון כל אחד מהם.
תפקידה של השגרירות לסייע לכל ישראלי לשמור על החוק הנ''ל ולספק לו רשימה של כל הפלסטינים כמבוקש. כי אם לא כן, תמלא השגרירות תפקיד של מי ששם מכשול לפני עיוור (ולפני עיוור לא תיתן מכשול – ויקרא יט, יד).
אודה לך אם תשלח לי את הרשימה על פי הכתובת המופיעה בראש העמוד.
בברכה, גדעון ספירו
שגרירות ישראל בהולנד השיבה לי במכתב מה-12 בספטמבר 1986:
לכבוד גדעון ספירו
אמסטרדם
א.נ.
הננו לאשר בתודה קבלת מכתבך בו הנך מבקש רשימת פלסטינים בהולנד, ולהודיעך שאין משרד החוץ מוסר חוות דעת משפטית לגורמים פרטיים.
בכבוד רב,
ד. מגידו, יועץ
עצתי לפרקליטי מח'ול וסעיד להשתמש בתכתובת זו כהוכחה שגם משרד החוץ לא מסוגל לצייד ישראלים במידע מן הסוג הזה, ועל כן יש להסיר מספר החוקים את הסעיף הדרקוני הזה.
''האיש המסוכן ביותר''
בפסטיבל ''דוקאביב'' (פסטיבל סרטים דוקומנטריים) המתקיים בימים אלה בתל אביב, מוקרן הסרט ''האיש המסוכן ביותר באמריקה – דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון''.
הסרט המרתק, שזכה בציון לשבח, מספר את סיפורו המופלא של ד''ר
דניאל אלסברג. הוא החל את דרכו בממסד האמריקאי כקצין במרינס, בהמשך כיהן כחוקר בכיר בפנטגון שנחשף לחומר הסודי ביותר בתקופת מלחמת וייטנאם. בשלבי המלחמה הראשונים הגן עליה, וככל שהיא נמשכה, ואכזריותה גברה, חש אי נוחות גוברת והולכת. שקריו של הנשיא
ניקסון לעם האמריקאי באשר למלחמה, שברו את סף ההבלגה שלו, והיטו את הכף להחלטה לחשוף את המסמכים בתחילת 1971. המסמכים הוכיחו כי לא רק ניקסון שיקר, אלא כל הנשיאים שהיו קשורים למלחמה, החל, מ
קנדי, עבור ל
ג'ונסון וכלה כאמור בניקסון, כל אחד במשמרתו, שיקר את העם. מצפונו של אלסברג גבר על נאמנותו לממשל.
חשיפת המסמכים בעיתונות האמריקאית עוררה מהומה אדירה. בניו-יורק טיימס היו מי שסברו שאין לפרסמם לנוכח סודיות החומר, ולאחר לבטים החליט העורך לפרסם. הממשל ניסה למנוע את הפרסום באמצעות צווי משפט, אולם בסופו של הליך, החליט בית המשפט העליון של ארה''ב כי פרסום המסמכים אינו כרוך בצנזורה מוקדמת והוא עולה בקנה אחד עם החוקה המבטיחה חופש ביטוי. דניאל אלסברג הועמד לדין בסעיפים שבהצטברותם הגיעו ל-115 שנות מאסר. המשפט נגד אלסברג בוטל לאחר ששופט קבע כי הממשל פגע בזכויות האזרח שלו.
היום, במבט לאחור, ברור לכל, שמעשהו של אלסברג הציל חייהם של מאות אלפים בכך שתרם לקיצור המלחמה ובמקביל חיזק את חופש הביטוי בסדרה של החלטות שיפוטיות. אלסברג הוא סוג של גיבור לאומי משום שמימש עקרון חשוב: ''זכות הציבור לדעת'' ולא סתם לדעת, אלא לדעת את האמת, שבלעדיה יכולתו של הציבור במדינה דמוקרטית לפקח על הממשל, סובלת מנכות.
פרסום המסמכים הוציאו את הנשיא ניקסון מדעתו. הקלטות הבית הלבן מלמדות כי לא בחל בגידופים ובלשון שוק, וראה בפרשה מזימה של עיתונאים ושופטים ליברלים אותם כינה ''בני זונות''.
המקרה הקרוב ביותר לזה של אלסברג הוא של
מרדכי ואנונו, לשעבר טכנאי בכור הגרעיני בדימונה. ואנונו נחשף לאחד הסודות השמורים ביותר בישראל, ייצור נשק אטומי בישראל. ואנונו כאלסברג הבין במהלך עבודתו כי הממשלה משקרת את העם, וכי ייצור נשק גרעיני בישראל, מסכן את קיומה ואת קיום האזור. זכותם של האזרחים לקבל מידע על מעשי הממשלה המסכנים את חייהם היא אחת מיתדות משטר דמוקרטי, שהרי הם הראשונים שישלמו את מחיר ההרפתקה הגרעינית. על כן, כאלסברג, עשה ואנונו מעשה והביא את המידע החסוי לידיעת הציבור. מכאן מתחילים ההבדלים.
בישראל לא נמצאו ''בני הזונות'' הליברלים, שנואי נפשו של ניקסון, שקבעו כי אין להעמיד את ואנונו למשפט מאחר וזכויות האזרח שלו נפגעו עקב חטיפתו. שופטיו של ואנונו בכל הערכאות נהגו כבני זונות, ללא מירכאות, מהזן המושחת שהיה כה חביב על הנשיא ניקסון. משפטו התקיים בדלתיים סגורות והוא נשלח ל- 18 שנות מאסר, מהן 12 בבידוד, עונש אותו הגדיר ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל כ''אכזרי משפיל ולא אנושי''. ואנונו ריצה את מלוא העונש ושוחרר מהכלא ב-21 באפריל 2004. ואנונו לא שיחק לפי כללי השב''כ - לא ביקש סליחה, לא הביע חרטה, ונשאר מחויב לאותו עקרון בגינו נכנס לכלא: התנגדותו לנשק גרעיני. לא במקרה מכנה אותו ד''ר דניאל אלסברג ''אחי הגיבור המשמש לי השראה''.
השב''כ לא יכול היה לשאת את רוחות החופש וההומניות שנשבו מכיוונו של ואנונו, וכנקמה הטיל עליו עם שחרורו מגבלות דרקוניות, ביניהן, איסור יציאה מהארץ ואיסור לשוחח עם אנשים זרים. מגבלות אלה פוגעות בזכויות אזרח בסיסיות, הזכות לחופש ביטוי וחופש תנועה. העילה הפורמלית למגבלות נעטפה ב''סכנה לביטחון המדינה''. כל מי שאינו לוקה בשכלו מבין שאין ממש בטיעון זה. לאחר שגילה את אשר ידע לעיתון האנגלי סנדיי טיימס ב-1986, ובחלוף 24 שנים בהן לא היה בכור, מהן 18 שנות מאסר, איזו סכנה נשקפת ממנו?
השופטים, מעשה שטן, קונים את הסחורה הקלוקלת של השב''כ וממשיכים לאשר את המגבלות.
ואנונו חי במזרח ירושלים, מקום בו לא שוררת עוינות כלפיו. מדרך הטבע הוא נפגש עם תיירים, משוחח איתם, כמה מהם היו גם עיתונאים, ועל כך שוב הועמד לדין. הוא לא הואשם בגילוי סודות, שהרי אין לו כאלה, אלא בהפרת הצו שהוציא אלוף פיקוד המרכז, האוסר עליו כאמור לשוחח עם זרים. גנרל אוסר על אזרח לדבר והשופטים נותנים לכך יד, זוהי הדמוקרטיה הישראלית של המאה ה-21. בית משפט השלום דן אותו לחצי שנת מאסר, בית המשפט המחוזי קיצר לשלושה חודשים, ובימים אלה החליטו שלושת שופטי בית המשפט העליון,
אדמונד לוי,
עדנה ארבל ו
אסתר חיות, שואנונו יכנס לכלא ב-23 במאי לרצות שלושה חודשי מאסר. ואנונו היה מוכן לרצות את שלושת החודשים בעבודה לתועלת הציבור במזרח ירושלים, אולם המדינה לא הסכימה, ועמדה על כך שיעשה זאת במערב העיר. זהו עוד פן של התרמית הקרויה ''איחוד ירושלים''. יש במזרח ירושלים שני בתי חולים פלסטינים בהם מוכן היה ואנונו לעבוד, אבל המדינה סירבה. עוד ביטוי לגזענות הישראלית, יהודי יסייע לפלסטינים? לא יקום! ובית המשפט העליון אישר.
זו החלטה אכזרית ונבזית הפוגעת בכללי הצדק הטבעי, ועושה עוול לאיש יקר, גיבור ישראלי ובינלאומי, לא רק בעיני, מועמד לפרס נובל לשלום וחתן פרסי שלום רבים, ביניהם פרס הנובל האלטרנטיבי. איש שמוכן היה לשלם מחיר אדיר למען מצפונו האציל. השופטים ששלחו אותו למאסר לא מגיעים בשיעור קומתם לקצה הציפורן של מרדכי ואנונו. קללת עד תרבץ עליהם בגין פסיקת משפח זו. תקוותי שבעולם תקום מחאה. אני מצפה שגם ארגוני זכויות אדם בישראל יצטרפו וירימו את קולם.
הסרט על אלסברג זכה לצפייה ערה. כל ההקרנות היו באולמות מלאים. אילו מאות הצופים שמחאו כפיים לסרט היו מפגינים בעד ואנונו, ולא משאירים את המאבק לקומץ ישראלים, יתכן שמצבו היה טוב בהרבה, וכבר מזמן היה בארץ אחרת, חי כאדם חופשי ואולי מקים משפחה. הישראלים, ברובם הגדול, אוהבים אנשי מצפון בארצות אחרות. בביתם פנימה הם שפנים ומשתפי פעולה עם הרוע. עצוב.
יום גזענות ירושלים
גם השנה ציינה ישראל את היום ההזוי הקרוי ''יום איחוד ירושלים'', שאינו אלא יום המבטא את גזענות ירושלים, את שוד קרקעות הפלסטינים, את אפלייתם, שהרי מדובר בחגיגות ליהודים תוך התגרות בפלסטינים תושבי בעיר.
כל עוד ישראל מציינת מדי שנה את ''החג'' הזה, שהשם היאה לו הוא חגא, אף אני אמחזר את מה שכתבתי ב-1983, אחד הפרסומים בגינם הועמדתי לדין ופוטרתי ממשרד החינוך. (ערעור שירות המדינה 5/86 – פורסם בכרך מ', חלק רביעי של פסקי בית המשפט העליון). וכך כתבתי:
היום, שנקרא כאן 'יום שחרור ירושלים' או יום איחוד ירושלים, הוא חג כפוי, מאולץ, חלק מכיעורה של החברה הישראלית ושיבושה של השפה העברית.
איזה שחרור יש כאן, ועל שמחת האיחוד? ירושלים הערבית, החצי השני של מה שאמור להיות 'מאוחד ומשוחרר' נמצאת באותו יום תחת שמירה מוחצת של חיילי הדיכוי מהצבא הישראלי ומשמר גבול. אזרחי ירושלים המזרחית, שסופחו בעל כורחם לישראל, מרגישים באותו יום יותר מכל יום אחר, את היותם מופלים , כבושים ומושפלים.
כיצד ניתן לדבר על שחרור כשמאה אלף ערבים [היום קרוב ל-300 אלף – ג.ס.], החיים תחת האיחוד הכפוי, סובלים יום יום מהכובש הישראלי, אשר פוגע בזכויותיהם. אזרחי ירושלים המזרחית, הולכים ונחנקים תחת השכונות החדשות נוסח גילה, רמות, תלפיות ונווה יעקב הסוגרות עליהם מכל עבר.
ירושלים תוכל לחוג את יום השחרור רק באותו יום בו ייחתם הסכם שלום ישראלי פלסטיני, באותו יום אפשר יהיה לחגוג את השחרור מהכיבוש, את האיחוד האמיתי בין ישראלים לפלסטינים החיים איש בצד רעהו, תוך כיבוד הדדי של זכויות האדם והלאום.מעריב, 6.6.1983
הדברים נכתבו כאשר טדי קולק היה ראש העיר. מאז זה רק החמיר.
ושוב חוזר הניגון
