לאחרונה התבשרנו בחדשות כי קבוצה של נערים, תלמידי בית-ספר תיכון, אנסו נערה - חברתם לספסל הלמודים. מעשי האונס השתופיים נמשכו על פני שלוש שנים. אינני רוצה לחזור על פרטי הפשע, כי היום כבר הכל גלוי וידוע.
פרט לדבר אחד:
שמות הפושעים. כמובן שמי שמונע את פרסום שמם הוא החוק הקובע, כי נער קטין מתח לגיל שמונה-עשרה נהנה מחסינות החוק שמוֹרֶה על איסור פרסום שם הנער שפשע - וכל זאת על מנת שלא לפגוע בעתידו של הנער. שהרי ידוע לכל כי נערים בגיל הטפש-עשרה עלולים למעוד במעשיהם, בגלל מעשה קונדס כזה און אחר; ומאחר שהדברים נעשים מתוך קלות דעת, ולא מתוך כוונה של אדם בוגר, אין לפרסם את שמו מחשש לעתידו.
אינני רוצה להכנס לסיבות שהביאו אותנו למצב הזה. אבל באופן כללי אפשר לומר שזו בעיה ערכית של חנוך. חנוך שלקו בו ההורים, מערכת ההשכלה (ולא החנוך כפי שמקובל לכנותה) והתקשורת. ביחוד זו האחרונה, שמציגה סדרות של נוער שבהן מעשה מיני כמוהו כאכילת לחמניה על הבוקר. שנערים/ות עונים להוריהם (המחנכים כביכול) בחוצפה מעליבה, ששוברת כל מסגרת של התייחסות נורמטיבית. לא אחת כאשר בחור מבני המעוטים נתפש על מעשה אונס, הוא מיד אומר להגנתו: הרי המין אצלכם הוא חופשי לחלוטין (אז מה הבעיה?). בנגוד לטאבו המיני האוסר זאת עד לחתונה אצלם. אבל שם אצל המעוטים, הילד והילדה מתחנכים על פי העקרון שלנו מ''פרקי אבות'': ''את השנוא עליך, אל תעשה לחברך''. דהיינו, כשם שאינך רוצה שמאן דהוא יפגע באחותך, אתה לא תפגע באחותו של האחר - וגו'. עצם העובדה שהנערים עמדו בתור אחד אחרי השני, וצפו האחד בשני בשעת המעשה, מצביעה על חור ענק בנושא החנוך - ממש כגודלו של החור באוזון שכל האנושות מפחדת ממנו.
בבסיס התפישה המוסרית הזו של המחוקק באותם ימים רחוקים היתה הידיעה שההתמודדות של החוק תהיה עם עבירות קלות. איש לא צפה אז שנערים יבצעו מעשי אונס או רציחות כלשהם. אני זוכר איך בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת המדינה הזדעזעה ממעשה אונס שבוצע בגן מאיר בתל-אביב. הזעזוע שהכה אז את המדינה לא נבע מגילו של המבצע, אלא מעצם המעשה של האונס. ובסופו של ענין האונס לא היה נער, אלא אדם בוגר. כלומר זאת היתה המציאות בימים ההם.
ואילו היום מעשי הפשע המתועבים ביותר והאכזריים ביותר מבוצעים על ידי נוער. ולאו דווקא על ידי נערים ממשכנות העוני, אלא ברוב המקרים על ידי נערים ממשפחות אמידות. אילו לפחות הבחור היה נכלא מאחורי סוגר ובריח למשך עשרים שנה - ניחא. אבל חוק הנוער המגן עליו מפני הבושה שבפרסום זהותו, מגן עליו גם בחומרת הענישה. כיון שהוא נער ולא בוגר. וזהו שורש הרע. הנוער חש עצמו מוגן על ידי החוק.
הבעייתיות העכשווית עם החוק הזה מחייבת שינוי. שמם של הרוצחים של נהג המונית מהרצליה (
דרק רוט) היה נשאר חסוי עד עצם היום הזה, אלמלא שבו ופשעו בעת חופשה מן הכלא. כלומר אילו היו האסירים-בחופשה בורחים ולא שבים לכלא
בלבד, השלטונות לא היו יכולים לבקש מן הצבור שיסייע בלכידתם - בגלל איסור פרסום שמם על רצח שבוצע בהיותם קטינים. ולכן הגיע הזמן לנער את האבק מעל החוק המעניק לנוער-פושע חסיון והגנה מפני חשיפה ולהתאימו לרוח הזמן. זו הגנה מיותרת המזיקה לצבור כולו.
חסיון שמעודד פשיעה
