לפני ימים ספורים הייתי באירוע בו נוכח גם אחד משרי ממשלת ישראל. התפתחה בינינו שיחה בה הוא הפתיע אותי באמירות רדיקליות יחסית למפלגה ולממשלה בהן הוא חבר. לדבריו ישראל נמצאת במדרון חלקלק בדרך לפאשיזם, ההתקפות הפראיות על הקרן החדשה לישראל הוא אחד הסימנים לכך. לדבריו הגנרלים המכהנים במשרות פוליטיות, בעיקר שרים, מהווים סכנה והנזק שהם גרמו וגורמים הוא בל ישוער. שאלתי אם מותר לי לצטט אותו, לא כעת, ענה, אם לא יחול שינוי לטובה, הוסיף, הוא מתכנן מעשה פוליטי משמעותי בעוד מספר חודשים. נחכה.
ההסתערות התקשורתית והפוליטית על הקרן החדשה לישראל בכלל וארגוני זכויות האדם שמצוטטים בדו''ח גולדסטון בפרט, מזכירים את הימים האפלים של הסנאטור האמריקאי ג'וזף מקארתי שבשנות ה-50 של המאה ה-20 עמד בראש ועדת החקירה של הסנאט וראה בכל מקום סוכנים סובייטיים.
שני עיתונאי מעריב,
בן כספית ו
בן דרור ימיני, צמד מקארתיסטי שמתמחה בהסתה נגד השמאל הישראלי, פתחו לאחרונה בציד מכשפות נגד ארגוני זכויות אדם, כמו האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, בצלם, שוברים שתיקה, עדאלה, ועוד והאשימו אותם בלא פחות מאשר במטרה לחסל את ישראל. כל זאת, משום שהסכימו להעיד על פשעי המלחמה של ישראל בפני ועדת גולדסטון שהאו''ם מינה כדי לחקור את המלחמה בעזה.
להסתה העיתונאית היו מיד תגובות שרשרת בדמות דיון בכנסת והקמת ועדה שתחקור את מימונם של ארגוני זכויות האדם. המקרתיזם בעיתונות ובכנסת פועלים בשילוב זרועות.
על פי משנתם של עיתונאים אלה, מסירת מידע לגורמי חוץ על פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם בישראל, משולה לבגידה. לשיטתם, מי שאינו ציוני או לא מקבל את ההגדרה של מדינת ישראל ''כמדינה יהודית ודמוקרטית'' רוצה לחסל את ישראל.
מה שעיתונאים אלה לא מבינים הוא, כי ארגוני זכויות אדם מחויבים קודם כל לשמירה על זכויות אדם, ומחויבות זו אינה נעצרת בגבולות המדינה בה הם פועלים. אנשי זכויות האדם הם משפחה על לאומית, ואין לאף מדינה חסינות בפני ביקורת בתחום זה. המאבק על זכויות אדם חוצה גבולות לאומים וגיאוגרפיים.
שוחרי זכויות אדם, משעה שהם ניצבים בפני הפרות בוטות עד כד ביצוע פשעי מלחמה שמבצעת הממשלה במדינה בה הם פועלים, תפקידם להזעיק שמיים וארץ, במדינה ומחוצה לה, למען עצירת הפשעים. הפרות זכויות אדם ופשעי מלחמה אינם ''עניין פנימי'' של מדינה. מכאן אנו למדים, כי שיתוף פעולה עם ועדת גולדסטון ודומיה, מצד ארגוני זכויות אדם בישראל מובנית לתוך תפקידם, היא צרובה בד.נ.א של עקרונותיהם.
האם התנגדותי לציונות כפי שהיא מגולמת ומתפרשת על ידי כל ממשלות ישראל ומרבית המפלגות הישראליות, בעיקר ב-42 שנות הכיבוש, או התנגדותי להגדרת המדינה כ''יהודית ודמוקרטית'', פירושן שאני בעד חיסול המדינה? בוודאי שלא.
הפירוש הוא כי אני רוצה בסיום הכיבוש וביצירת מדינה דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה. שהרי משעה שהחוק הישראלי ממקם את היהודי לפני הדמוקרטי, הוא מעגן את האפליה כלפי הלא יהודים, כפי שאכן מתרחש בישראל מיום הקמתה. לא הרוב היהודי מפריע לי, אלא האפליה כלפי המיעוט. מדינת כל אזרחיה הוא תנאי בסיסי, לא יחידי, למימוש שוויון זכויות מלא גם למיעוט.
השקרן
עו''ד
אלן דרשוביץ, פרקליט יהודי אמריקאי מצליח ופרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד, מגויס כולו למען ישראל. לפני ימים ספורים שודר בערוץ הטלביזיה הממלכתי, במסגרת התכנית ''הסיפור האמיתי'', הסרט ''מוצב הדמוקרטיה''. מדובר בסרט תעמולה דובר אנגלית בכיכובו של הפרקליט אלן דרשוביץ המציג את ישראל ככלה כלילת השלמות.
זהו סרט עשוי היטב ומיועד לקהל אמריקאי, רצוי כזה שלא מכיר את ישראל ולא מתמצה בעובדות. אכן, מי שחסר כל מידע על ישראל ייסחף עם הסרט ויהפוך ללא ספק לאוהד ישראל מושבע. יש רק פגם קטן: הסיפור אינו אמיתי וישראל רחוקה מלהיות מוצב הדמוקרטיה.
אלן דרשוביץ אינו אידיוט. הוא מכיר את העובדות, מתעלם מהן, משקר במצח נחושה, וברור שהתמונה המתקבלת היא סיפור מזויף.
מספר דוגמאות:
דרשוביץ שואל את קהל שומעיו ''ישראל היא מדינת אפרטהייד? סעודיה היא מדינת אפרטהייד כלפי נשים אומר דרשוביץ (באשר לסעודיה אין לי מחלוקת). אבל ישראל? שם נהנים הערבים מכל הזכויות הדמוקרטיות.
דרשוביץ יודע כי בשטחים הכבושים מתקיימות שתי מערכות חוקים, אחת למתנחלים עם כל הזכויות, והשנייה, מערכת חוקים צבאיים מפלה, דכאנית ונעדרת זכויות, עבור הפלסטינים. כאשר שתי מערכות חוקים כאלה מתקיימות באותה טריטוריה, מדובר באפרטהייד. כך התנהל המשטר הגזעני בדרום אפריקה. דרשוביץ יודע זאת, אבל מספר לשומעיו שקרים.
דרשוביץ מספר כי הערבים בישראל נהנים מכל הזכויות, כולל זכויות קניין. יש לערבים שופט בבית המשפט העליון, נופת צופים. דרשוביץ יודע כי בישראל של הקו הירוק האזרחים הערבים מופלים לרעה בכל היבט של החיים. הוא יודע כי קניינם הקרקעי של האזרחים הערבים הופקע כדי להקים עליהם ישובים יהודים, כמו כרמיאל בגליל או חוות הבודדים למשפחות יהודיות על קרקע של בדואים בנגב.
הוא מספר כי הערבים בשטחים יכולים לעתור לבית המשפט העליון, אבל לא מספר כי 95 אחוזים מהעתירות נדחות וכי בית המשפט העליון נתן את גיבויו למרבית פשעי הכיבוש.
הסרט מתעלם מסוגיית ההתנחלויות ודרשוביץ יודע כי על פי החוק הבינלאומי, העברת אוכלוסיית העם הכובש לשטח הנכבש הינו פשע מלחמה.
דרשוביץ מראיין את נשיא בית המשפט העליון לשעבר
אהרן ברק בנושא חומת האפרטהייד, גדר ההפרדה במינוח הרשמי, ושואל אותו, בראיון תעמולתי מבוים: בית המשפט הבינלאומי בהאג פסל את הגדר, האם צדק? וברק משיב: כמובן, אסור לבנות גדר פוליטית בשטח כבוש, אבל הגדר שישראל בנתה היא גדר ביטחונית וזה מותר. השניים משקרים. דרשוביץ וברק יודעים כי הגדר שישראל בנתה בשטחים הכבושים היא מדינית לא פחות משהיא ביטחונית, שהרי ישראל מכריזה מעל כל במה כי תוואי הגדר נועד להשאיר בישראל את גוש ההתנחלויות הגדול.
הסרט לא מדלג על נשק העל הישראלי בדבר הטחת האשמה של אנטישמיות בפניהם של מבקרי המדיניות הישראלית. שיטה מוכרת במטרה לסתום פיות.
דרשוביץ מציג את הסכסוך הישראלי פלסטיני והישראלי ערבי במונחים סטריאוטיפים של המערב הפרוע, שחור לבן, טובים מול רעים, הלבנים מול האינדיאנים. הישראלים נטלו את כל הצדק והפלסטינים את כל הרשע. המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש מוצג כטרור ללא עילה, אין כיבוש, אין התנחלויות, אין אלף ויותר ילדים פלסטינים הרוגים מאש הצבא הישראלי, אין ענישה קולקטיבית, ואילו רק הפלסטינים היו נענים לישראל כבר מזמן היה שלום.
הסילופים בסרט רבים מספור, והצופה שאינו מכיר את העובדות מולך שולל בנקל.
דרשוביץ, שבארה''ב נישא על כנפי הלוחם למען זכויות אזרח, שוכח בהקשר הישראלי את כל העקרונות של החוקה האמריקאית, ומתייצב ללא שיור, כמטאפורה, לצדו של הקו קלוקס קלן הישראלי.
לא שלום, בקושי שופט
יצחק שמעוני הוא שופט בבית המשפט השלום בירושלים מאז 1993. למען הגילוי הנאות אזכיר כי בעבר כבר התעמתי עם שמעוני. לאחרונה שלחתי לו את המכתב הבא.
22 בינואר 2010
אל:
יצחק שמעוני
סגן נשיא בית משפט השלום
רחוב חשין 6
ירושלים 91156
הנדון: השייח ראיד סלאח שהורשע בהשתתפות בהתפרעות ותקיפת שוטר כדי להכשילו– גזר דינך מיום 13.1.2010
אם ננפה את כל המלל המיותר בתשעת עמודי גזר הדין שכתבת, נישאר עם הליבה, וממנה נלמד כי מה שהטריף את דעתך וגרם לך לגזור עליו תשעה חודשי מאסר הוא היריקה של השייח לעבר פרצופו של השוטר איתו התעמת בהפגנה בירושלים.
ליריקה יש גם תעריף, והשייח נקנס ב-7500 ש''ח אותם יקבל השוטר כפיצוי.
זהו גזר דין גזעני של שופט יהודי גזען שאינו יכול לשאת את התמונה של ערבי יורק על יהודי. זהו כל הסיפור.
הגזענות מזדקרת כמגדל איפל כאשר אנו משווים את העונש שגזרת על השייח לעונשים שנגזרו על מתנחלים שהורשעו בעבירות חמורות בהרבה.
למשל: העונש שהוסכם בעסקת טעון על מתנחל, תלמיד ישיבה מיצהר, שנשך קצין מצבא הכיבוש, ניקב ג'יפ צבאי בסכין קפיצית והואשם, שים לב: הפרעה לעובד ציבור, חבלה ברכב, תקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות, בריחה ממשמר חוקי והחזקת סכין שלא כדין. הנה העונש: שלושה חודשי מאסר שיבוצעו בעבודות שירות ו-5000 ש''ח קנס. (''הארץ'', 4 בינואר, 2010). דוגמאות כאלו יש לרוב.
גזר הדין אפילו לא שווה יריקה.
גדעון ספירו
העתקים: הנשיאה ביניש, היועץ מזוז
רוח רעה נושבת בישראל
