בשנת 2005 קיבלה העצרת הכללית של האו''ם החלטה לציין יום זיכרון בינלאומי לשואה. התאריך שנבחר הוא 27 בינואר, יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. זו החלטה ראויה, כי השואה היא לא רק אסון ליהודים, אלא אסון לאנושות. היהודים היו הקורבן העיקרי של השואה, אבל לא הבלעדי. לצד היהודים היו הצוענים, שגם הם איבדו שליש מבני עמם, הקומוניסטים, הסוציאליסטים, הליברלים, ההומוסקסואלים, ''הלא כשירים'' (חולים ובעלי מומים גופניים – תכנית T4) שפגמו על פי האידיאולוגיה הנאצית בטוהר הגזע הארי, הרוסים, הפולנים, האנגלים, הסרבים, אמריקאים ועוד רבים אחרים.
הדבר בא לידי ביטוי גם בטקסט של ההחלטה. במבוא מוזכרת ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, (מסמך בלתי אהוד בישראל של היום), שהתקבלה באו''ם ב-1948 כאחד הלקחים מתקופת השואה. בצד האופרטיבי של החלטה יש גינוי לשנאת זרים ולאלימות על רקע אתני או אמונה דתית.
בין הלקחים החשובים מהשואה נכללים המאבק נגד גזענות וכל סוגי ההומופוביה, כיבוד זכויות אדם, סיוע לפליטי חרב הנמלטים מרצח עם ורדיפות פוליטיות והעמדה לדין של פושעי מלחמה.
מנהיגי ישראל התפזרו על פני הגלובוס לשאת נאומים לרגל יום הזיכרון לשואה, אבל הם לא באו בידיים נקיות. נאומי
פרס בבונדסטאג הגרמני ו
נתניהו בעצרת באושוויץ כללו הרבה מליצות, אולם אל מול מציאות הכיבוש העכורה בישראל, דבריהם הם מלים נבובות, חילול זכר השואה כאשר חוזרים וקוראים את הטקסט של החלטת האו''ם.
יום לפני שנתניהו דיבר באושוויץ על ביעור הרוע, הוא שתל עץ באחת ההתנחלויות בשטחי האפרטהייד הכבושים, הטובלים בים של רוע ישראלי. בשעה שפרס דיבר בפרלמנט הגרמני על אהבת הצדק והאדם שירשנו מהתנ''ך, מתנחלים ביצעו פוגרום בכפר פלסטיני, פצעו בני אדם, ניפצו זגוגיות של בתים, שרפו מכוניות - מעין מיני ליל בדולח בחסות שיטת ''תג מחיר'', אותה ירשו מצבא הכיבוש הישראלי, שיטה שהייתה מקובלת על אנטישמים שפרעו ביהודים.
למקרה והנשיא שמעון פרס וראשי ''יד ושם'' לא שמעו על כך, אני מתכבד להביא לידיעתם כי גרמניה הנאצית הקדימה את המתנחלים באימוץ שיטת ''תג מחיר''. פרעות ליל הבדולח, אותן עברתי כילד בברלין ולמזלי ניצלתי בגין תושייתה של אימי, היו מימוש ''תג מחיר'' לפיו על היהודים בגרמניה לשאת במחיר רצח דיפלומט גרמני בצרפת בידי יהודי.
אינני ידע כמה ישראלים מודעים לעובדה, אני משער לא רבים, לפיה פרעות ליל הבדולח נומקו על ידי הממשל הגרמני דאז ב''התפרצות זעם ההמון'', לא משהו שיזם הממשל. תופעות דומות מתרחשות בשטחים הכבושים כשמתנחלים מכלים זעמם בפלסטינים חפים מפשע, כאשר צבא הכיבוש ומשטרת הכיבוש הישראלים עומדים מנגד ומאפשרים למתפרעים לעשות בפלסטינים שפטים.
מנהיגי ישראל הפכו את השואה לעסק כלכלי מניב ומשתמשים בשואה כבנשק פוליטי בחסותו מבצעים את פשעיהם.
אני כבר צופה תגובות של קוראים ''שוב הוא משווה לנאצים'', ואני חוזר על עמדתי העקבית מזה שנים: חייבים להשוות, אחרת לא נלמד לקחים. השאלה הינה, מה ומי משווים. כאשר פרס ונתניהו השוו בנאומיהם בין
אחמדינג'אד ל
היטלר, חטאו בהשוואה לקויה. הלוואי והיטלר היה נוהג ביהודי גרמניה ושאר ארצות הכיבוש הנאצי, כמו שמשטר האייטולות נוהג ביהודי איראן. למנהיגי איראן אין תכנית השמדה של יהודי העולם. הם טוענים כי ישראל היא ישות מדינית שקמה על גבו של העם הפלסטיני, ומציעים לאירופה ולארה''ב להקצות טריטוריה למדינת ישראל. עמדה זו לא שונה מעמדותיהם של שרים בממשלות ישראל כי לעם הפלסטיני אין זכות למדינה בארץ ישראל. שמדינות ערב ידאגו לו.
לעומת זאת ההשוואות שאני עורך הן בהקשר הנכון. שהרי גרמניה לא התחילה באושוויץ. זה התחיל בגזענות, שנאת זרים ודיכוי פוליטי. זהו השלב בו נמצאת ישראל. יש לעקור את הגזענות, הכיבוש, הדיכוי הפוליטי ושנאת הזרים מהמציאות הישראלית, שאחרת יש סכנה כי הסיסמאות שמרחו מתנחלים בחברון על דלתות חנויות פלסטיניות, שאחת מהן קראה ''לשרוף את הערבים'', יהפכו חס ושלום לתכנית פעולה של ממשלת ישראל.
ישראל ואיראן הן שתי מדינות, מתוך רבות נוספות, שלצערי לא למדו את לקחי השואה. כאן ושם מוציאים אנשים להורג, כאן ושם שוללים זכויות אדם על בסיס ספרי דת, כאן ושם מתקיים דיכוי פוליטי. יחד עם זאת, הן אחמדינג'אד והן נתניהו אינם היטלר.
לסיום סיפור ששמעתי מפרופסור
משה צימרמן, שהוא אוצר בלום בכל הקשור למידע וידע על גרמניה בעבר ובהווה. האסיפה הכללית של קבוצת הכדורגל של המבורג שנערכה זה מקרוב, קיבלה בין השאר החלטה המביעה צער והתנצלות על יחסם של אוהדי המבורג ליהודים בשנות השלושים של המאה העשרים. בדעתי עולה שאלה מתבקשת: מתי תעשה בית''ר ירושלים כזאת באשר ליחסה הגזעני לערבים?
האם יחכו 70 שנים?
אוניברסיטה בחסות כידוני הכיבוש
בשיעור לאזרחות באחד מבתי הספר התיכוניים בישראל שאל המורה: מי מכיר מדינה בה שר הביטחון מכהן גם כרשות להשכלה גבוהה, ומשדרג מכללה לדרגה של אוניברסיטה, והמושל הצבאי בדרגת גנרל חותם על כתב האישור?
תלמיד: אני יודע, אני יודע, זו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
מורה: כל הכבוד, בזה הרגע קיבלת ציון מגן של 100 לקראת בחינת הבגרות באזרחות.
הדיאלוג הזה משקף מציאות ישראלית בדמוקרטיה המסורסת של ישראל.
הגנרל
אהוד ברק, שר הביטחון, שליט השטחים הכבושים, הכריז לפני ימים ספורים כי מכללת אריאל היא מעתה ואילך אוניברסיטה. אלוף פיקוד המרכז, מושל הגדה, חתם על ההכרזה והופ, המכללה, שרמתה האקדמית אינה ברורה, הפכה לאוניברסיטה בהבל חתימתם של שני הגנרלים.
מעבר לשאלת רמתה האקדמית של המכללה, מהווה האוניברסיטה החדשה סמל לכיבוש ולאפרטהייד. שוחחתי עם דוברת המכללה, ושאלתי אותה אם פלסטינים תושבי הגדה לומדים במכללה, ותשובתה, לאו, נאדה, על פי הנחיית מה שקרוי ''כוחות הביטחון'' (שב''כ, צבא, משטרה) פלסטינים מהשטחים הכבושים לא רשאים ללמוד במכללה.
ראשי המכללה משתבחים בסטודנטים ערבים ישראלים הלומדים שם, שאמורים לשמש מטהרי השרצים, אלא שהם לא יכולים להוות מטרייה שתכסה את מבושי הגזענות והאפרטהייד.
ראשי האוניברסיטה החדשה דאגו לנסח תקנון האוסר על פעילות פוליטית (''חופש אקדמי'' בחסות הכיבוש) כך שהסטודנטים הערבים מנוטרלים ומסורסים פוליטית. אם ירצו לקיים במכללה הפגנה נגד הכיבוש, יסולקו.
האוניברסיטה החדשה מהווה כתם על כל העולם האקדמי בישראל. ראשית, מפני שהיא ממומנת על יד המועצה להשכלה גבוהה, ושנית, איש מראשי האוניברסיטאות הותיקות בישראל לא יצא נגד האוניברסיטה החדשה בנימוק שקיומו של מוסד אקדמי בחסות ממשל צבאי ובתנאי אפרטהייד, נוגד את יסודות הדמוקרטיה והחופש האקדמי. המקסימום שהיו מוכנים לומר, שאין מקום לאוניברסיטה חדשה, שתנגוס בתקציב ותקטין את חלקן של שש האוניברסיטאות הותיקות. האוניברסיטאות הקיימות מספקות את הצרכים.
האוניברסיטה החדשה בשטחים הכבושים מהווה רוח גבית למי שנאבקים להטלת חרם אקדמי על ישראל.
כבוד הרב הגזען
הרב
יצחק שפירא ראש ישיבת ''עוד יוסף חי'' בהתנחלות יצהר, נעצר על יד השב''כ בחשד כי הוא יודע מי המציתים של המסגד בכפר יאסוף השכן. נטען כי יש לבדוק אם מעבר לידיעה גם היה מעורב בפשע. הרב שפירא עלה לאחרונה לכותרות בגין ספר שכתב ''תורת מלך'' העוסק ביחסי ישראל והעמים בעיתות מלחמה. לפי הרב, יש היתר הלכתי לרצוח גויים, אפילו תינוקות וחסידי אומות העולם, אם הדבר מסייע להצלת ישראל.
הרב לא שיתף פעולה עם החוקרים. זה לא היה קשה שהרי הוא לא סבל משיטות חקירה ברוטליות, כמו קשירות בננה, מוסיקה רועשת, הפעלת קירור חזק גם בימי החורף, מוסיקה מחרישת אוזניים שנועדה להטריף את הדעת, סטירות, קללות, מניעת הליכה לשירותים ועשיית הצרכים במכנסיים, הבאת קרובי משפחה לחדר שכן בו הם צורחים מכאבים במטרה לרכך את הנחקר. לא מניתי את כל שיטות העינויים, פירוט ניתן לקרוא בפרסומי הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. שיטות אלה שמורות לאלפי הפלסטינים שנחקרו בעינויים קשים, וחלקם נותרו פגועים גופנית ונפשית לכל ימי חייהם. כשמדובר ברב יהודי החקירה מתנהלת באווירה עניינית ולעתים אף ידידותית. (על פי הדיווחים הרב והחוקרים שרו ביחד).
למחרת המעצר הובא הרב לבית משפט השלום בירושלים, להארכת מעצר. שופטת השלום
ענת זינגר החליטה כי החומר המודיעיני שהוצג לה אינו מצדיק מעצר והחליטה לשחררו. השב''כ ערער לבית המשפט המחוזי, בפני השופט
יורם נועם, אבל גם הוא החליט לשחררו. קרה כאן משהו נדיר ביותר: שני שופטים דחו בקשה של השב''כ למעצר. זה היתרון בהיות הנעצר רב מתנחל. עשרות אלפי הפלסטינים שנעצרו בידי השב''כ, הצבא והמשטרה והובאו לפני שופטים להארכת מעצר, בין שופטים צבאיים בין אזרחיים, בין פלסטינים מהשטחים הכבושים ובין פלסטינים אזרחי ישראל, לא זכו ליחס כזה. הגזענות ומערכת המשפט הולכים שלובי זרוע מאז תחילת הכיבוש.
אינני מתלונן על כך שהרב זכה ליחס נאות מצד החוקרים, ויפה ששופטים בדקו היטב אם יש עילת מעצר. תביעתם של שוחרי זכויות האדם: לשמור על זכויות נחקרים וכבודם גם כשמדובר בפלסטינים, מהגרי עבודה ופעילים נגד הכיבוש.
באזני הנשיאה ביניש
שלחתי לנשיאת בית המשפט העליון דורית את המכתב הבא:
גברתי הנשיאה,
תענוג להימצא מעת לעת עם הרוב, ואני מצטרף לכל מי שאיחל לך החלמה מהירה בעקבות זריקת הנעל שפגעה בראשך בעת שישבת ושמעת דיונים באחד מאולמות בית המשפט. כמו כולם שמחתי כי הפגיעה בך הייתה קלה וכעבור שעה קלה חזרת להמשך הדיונים.
מכאן ואילך אני חוזר לעמדת המיעוט. זריקת הנעל זכתה להרבה סופרלטיבים. ''חציית כל הקווים האדומים'' היה הפופולרי ביותר. הנשיא פרס התקשר אליך מברלין (או שמא מדאבוס, שווייץ, לשם הגיע מטקסי יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, להשתכשך עם עשירי וגבירי העולם) והגדיר את בית המשפט העליון ''כמקום קדוש''. זוהי כמובן שטות מוחלטת. בית המשפט אינו מקום קדוש. מכהנים בו שופטים בשר ודם, שלעתים צודקים ולעתים טועים, חלקם מעוותים דין, חלקם לא, חלקם גזענים, מיעוטם לא, ומעשיהם נתונים לביקורת ציבורית.
בניגוד לפובליציסטים ופוליטיקאים שניסו לייחס את זריקת הנעל לויכוח הציבורי סביב מקומו של בית המשפט העליון, דבר חסר שחר לטעמי, אני מנסה למצוא את השורשים למעשה באלימות הגוברת בחברה הישראלית, אלימות שגם בית המשפט העליון תרם ותורם לה בפסיקותיו.
העובדה כי האיש בחר לזרוק נעל, קשורה אולי להיותנו חלק מהכפר התקשורתי הגלובלי, כאשר כל העולם ראה את העיתונאי העיראקי זורק נעל לעבר הנשיא בוש. אולם עצם הזדקקותו לאלימות, נובעת כנראה משילוב של פתיל קצר שממהר להתפרץ, תחושת עוול גדולה, ואווירת האלימות הגואה בחברה.
ראוי לקרוא את דבריו של זורק הנעל, פיני כהן, יהודי מזרחי, לא מעשירי הארץ, שאמר בראיון עימו: ''כתבתי עשרות מכתבים לכל העולם. אף אחד לא מתייחס אליי. האשכנזים האלה יושבים למעלה, עושים מה שהם רוצים. אני האדם הקטן נחשב בעיניהם כמו זבוב'' (ידיעות אחרונות 28.1.2010). ייתכן כי אילו מישהו היה מתייחס אליו, לא היה נזקק לזריקת הנעל. גם זהו אחד מסימני ההיכר של חברתנו, בדידותו של האזרח, בעיקר העני והלא מקושר, אל מול המנגנון האדיר שדורס אותו.
ויש כאמור האלימות כתופעה הולכת ומתפשטת בחברה הישראלית. להערכתי הצנועה קיים קשר בל יינתק בין אלימות המדינה בשטחים הכבושים לבין השלכותיה החוזרות על החברה בישראל. האלימות בשטחים הכבושים מצד זרועות המדינה, צבא משטרה ושב''כ במשך 42 שנות כיבוש, השאירה צריבות עמוקות בחברה הישראלית.
אלימות זו זכתה לגיבוי ואישור בתי המשפט בישראל, וראשון לכולם בית המשפט העליון. תעברי על כל פסקי הדין של בית המשפט העליון ב-42 השנים האחרונות בכל הנוגע לכיבוש ותגלי את תמונת האימים של אישורים כמעט סיטונאיים לאלימות ממשל הכיבוש שכללו גיבוי לענישה קולקטיבית כמו הריסות בתים, עוצרים מתמשכים, ירי על אוכלוסייה, אזרחית, אלימות בתחנות משטרת השטחים כלפי פלסטינים, עינויים במרתפי השב''כ (גם פסק הדין שלכאורה שלל עינויים, התיר אותם באמצעות ''הגנת הצורך''), הוצאות להורג ללא משפט (''סיכול ממוקד''), התעללות יומיומית של חיילי ושוטרי כיבוש בפלסטינים שניקרו על דרכם, שוד קרקעות, המחסומים הכרוכים בהשפלה יומיומית, הקמת התנחלויות (פשע מלחמה) ועוד ועוד ועוד. כרוניקה מייאשת שזוכה לסיוע מבתי המשפט.
במציאות זו לא ייתכן שרק בית המשפט העליון יישאר שמורה פסטורלית, אליה לא תחדור האלימות. היה זה רק עניין של זמן עד שגם אתם במה שקרוי ''היכל הצדק'' תיחשפו לאלימות.
התרופה למציאות העגומה לא תבוא מהגינויים לזריקת הנעל, גם לא מהחיבוק החם לו זכית. בלי עקירת הכיבוש, אחד מצינורות ההזנה של האלימות, לא תיוושע ישראל. האם את יכולה לתרום לעקירת אלימות המדינה? אני מתלבט, האם את רוצה ולא יכולה, או יכולה אבל לא רוצה?
גדעון ספירו
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה
