בימים אלה נפתח במינכן, גרמניה, משפטו של
ג'ון דמיאניוק שנאשם ברצח אלפי יהודים במחנה ההשמדה סוביבור.
על פי ההד התקשורתי לקראת פתיחת המשפט, בישראל כמו בגרמניה, היה יכול לחשוב מי שאינו מתמצא בנושא, כי אנו עומדים בפתחו של משפט אייכמן שני.
דמיאניוק הוא לא אייכמן, גם לא בסביבה שלו. מדובר באיש בן 90, סובל ממחלות שונות, ששימש שומר במחנה סוביבור. בין שהיה שבוי סובייטי כטענתו ובין ששיתף פעולה עם הפיקוד הגרמני במחנה, ראוי לעזוב אותו לנפשו.
המחזה בו הוא מוכנס לאולם הדיונים על אלונקה, ספק מבין במה דברים אמורים, הוא ניפוח מלאכותי של השואה, והיא לא זקוקה לכך.
אפשר להבין את השלטון הגרמני, ששנים התרשל בהעמדה לדין של פושעים נאצים גרמנים, נתלה בהתלהבות בדמיאניוק, לאחר שהפושעים הגרמנים הלכו לעולמם, וכך ליצור את הרושם שהוא מעמיד פושעי שואה לדין.
גם בישראל שמחים על כל הזדמנות לנפנף בשואה, שהרי מדובר באחד המקורות שהניבו פירות מדיניים וכלכליים שאין למעלה מהם.
ישראל באה לנושא בידיים לא נקיות. היא שיתפה פעולה עם גרמניה בהתעלמות מפשעיהם של פושעים נאצים שהשתלבו בצמרת השלטון של גרמניה המערבית.
הנושא מוכר לי מניסיון אישי, מתקופת לימודיי באוניברסיטה. זו הזדמנות להעלות מתהום הנשייה את ביקורו בישראל, קיץ 1971, של ד''ר
גרהרד שרדר (לא הקנצלר של ראשית שנות האלפיים בעל שם זהה), שבשעת ביקורו היה יו''ר ועדת החוץ של הבונדסטאג הגרמני והיה אורחו של שר החוץ דאז
אבא אבן. לפני כן היה שר הפנים של גרמניה.
שרדר היה בעל עבר נאצי מובהק. היה חבר פעיל בקבוצה הנאצית של אוניברסיטת ברלין. ב-1934 הצטרף כחבר למפלגה הנאצית, שימש כיועץ לשר הכלכלה של
היטלר,
היילמאר שאכט ומאוחר יותר הצטרף לאס.אה (
S.A. ראשי תיבות של Sturmabteilungen - פלוגות הסער).
לקראת ביקורו ובעת ביקורו פניתי ליועץ המשפטי לממשלה
מאיר שמגר (לימים נשיא בית המשפט העליון) וביקשתיו לפעול למעצרו של שרדר על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שאחד מסעיפיו קובע כי חברות בארגון עוין בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה דינה עד 7 שנות מאסר. מאחר והמפלגה הנאצית וארגון האס.אה. הם ללא ספק ארגונים עוינים על פי חוק זה, יש להעמיד את שרדר לדין.
שמגר ענה לי כי לא יעשה כן, ועל כן הגשתי עתירה לבג''צ שיורה ליועץ המשפטי ולמפכ''ל המשטרה לפעול בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים.
בישראל ידעו על עברו הנאצי. משכך, החליטו מארגני הביקור באופן יוצא דופן, לבטל את ביקורו ביד ושם, אתר ביקור הכרחי לכל אורח ממשלה, ''כדי לא לפגוע ברגשות ניצולי השואה''.
כאשר שאלו את שר החוץ אבא אבן הכיצד ראה לנכון להזמין אורח בעל עבר נאצי, ענה את התשובה האומללה ''שאין הוא מכיר את עברו של אורח משרד החוץ''.
מזכירות בית המשפט העליון קבעה, לא במקרה, את הדיון (בג''צ 359/71) ל-12 בספטמבר 1971 שעה ששרדר כבר לא היה בישראל ולכן השופטים (מ''מ הנשיא
י. זוסמן,
א.ש.מני ו
י. קיסטר) ביטלו את הבקשה, בתוספת הערה תמוהה של השופט זוסמן, שהציע לי כסטודנט ''לעסוק בלימודים ולא בפוליטיקה''. זה בדיוק מה שמשטרי רודנות תובעים מסטודנטים (אלא אם כן הם עוסקים בפוליטיקה התומכת במשטר).
הסיפור שסופר כאן משקף את מדיניותה הצבועה של ישראל בנושא השואה. כאשר מדובר בפושעים נאצים שעלו לגדולה בגרמניה המערבית, בצבא כמו בממשלה, הם קיבלו חסינות בישראל, בבחינת ''פושעים מיוחסים'' שפטורים מעונש תמורת דמי לא יחרץ בדמות סיוע כלכלי ותמיכה פוליטית.
לעומת זאת כאשר מדובר במי שגרמניה הרשמית הסירה ממנו את חסותה, דג רקק כמו דמיאניוק, כולם, בשתי הממשלות גיבורים.
במקום להתעסק עם הש.ג. דמיאניוק שצלילותו המלאה בסימן שאלה, ראוי לפעול להעמדה לדין של פושעי מלחמה בישראל, שנמנים עם ראשי השלטון והצבא, שביצעו את פשעיהם לא לפני 70 שנים, אלא בימים אלו, כאשר הם במיטב שנותיהם ובהכרה מלאה.
תרומת הציונות לזיהום כדור הארץ
לקראת כינוס ועידת קופנהגן, בה יפגשו ראשי מדינות מארבע כנפות תבל שידונו בדרכים להציל את כדור הארץ מהזיהום ההולך ומאיים על קיומנו, ראוי להקדיש מספר שורות לתרומתה של מדינת ישראל הציונית לזיהום הגלובלי.
הציונות, ייאמר מיד, אינה המזהם הגדול בעולם, אבל היא, כלומר מדינת ישראל, הינה המזהם הגדול ביותר של ארץ ישראל, ''ארץ חמדת אבות'' כמאמר השיר.
הציונות הגיעה לארץ שהייתה במידה רבה בתולת זיהום, ארץ ''זבת חלב ודבש'' כנאמר במקורותינו, ובכמה עשרות שנים, בעיקר מאז קום המדינה, הפכו אותה לארץ מזוהמת.
התעשייה הצבאית זיהמה את הקרקע והמים באזור המרכז בהחדירה אליהם פסולת מסרטנת.
המפעלים הפטרוכימיים בחיפה, שמזרימים אל נחל הקישון את שפכיהם התעשייתיים, הפכו נחל מפכה חיים לביצה מסרטנת.
הירקון, הנחל שחוצה את תל אביב, הפך מאזור רחצה למקום בו מפעלים לא מעטים מוריקים אליו את שפכיהם ועל כן בחלקיו הגדולים אסור לרחצה.
נהר הירדן הדרומי הוא היום אזור אליו נשפכים הביוב של קיבוצי האזור וטבריה. הדגה מתה והמקום מפיץ מחלות.
הנגב, בו מצוי גם הכור האטומי ומפעלים מזהמים אחרים, הפך למזבלה של פסולת רדיו אקטיבית.
נחלים בגליל, שבעבר שקקו מטיילים ומים חיים, הם היום נחלי ביוב.
ים המלח הולך ונעלם בגלל המפעלים שבעליהם רוצים רק דבר אחד : רווח, וכל השאר שילך לעזאזל.
ארובות המפעלים באזורי הארץ השונים מזהמים את האוויר. השלטון הישראלי סבור כנראה שזיהום האוויר הוא מתנת שמיים, ולכן החליט להקים באזור אשקלון עוד תחנת כוח פחמית.
42 שנות כיבוש והקמת התנחלויות הפכו גם השטחים הכבושים לאזור מזוהם, בקרקע ובמים.
מי השתייה של ישראל הולכים ומזדהמים כתוצאה מהחדרת חומרים מסרטנים למי התהום.
מחנות הצבא הפזורים בישראל כמו בשטחים הכבושים, הם מהמזהמים החמורים ביותר.
אילו היו מפנים את המיליארדים שהולכים היום לכיבוש למטרות נאורות כמו ניקוי ישראל מזיהומיה, לפיתוח תחליפים לא מזהמים לחשמל (שמש, רוח), לבניית רכבת תחתית באזורים צפופי אוכלוסין שתחסוך שימוש ברכב פרטי מזהם, ועוד דברים מאירי עיניים כאלה, ישראל הייתה באמת יכולה להיות גן עדן.
פרס נובל לשלום נובל
חודש לפני שהוא עומד לקבל את פרס נובל לשלום, הודיע נשיא ארה''ב על שליחת 30 אלף חיילים נוספים למלחמה באפגניסטן. תקדים בתולדות הפרס. חבל שלא עמד מול הלחץ של מפקדי הצבא. הנשיא אמנם טען שלא מדובר בוייטנאם נוספת, אכן יש הבדלים, אבל יש גם דמיון.
אובמה נופל לאותו פח יקוש שלתוכו נפל הנשיא
ג'ונסון בשעתו במלחמת וייטנאם. מפקדי הצבא באו אליו ואמרו, עוד כמה אלפים ואנחנו מנצחים, וזה חזר על עצמו שוב ושוב עד ששלח חצי מיליון חיילים. והם כשלו ונסוגו.
אין ספק בליבי כי הטאליבן ואל קאעידה ראויים להתנגדות. השאלה היא, האם מטוסים, תותחים וצבא כיבוש מלווים בתמיכה בשלטון מושחת, הם הדרך להתגבר על שני ארגונים אלה, שבמציאות האפגנית נהנים מתמיכה עממית.
שמונה שנות מלחמה באפגניסטן הוכיחו עד כה, כי דרך הנשק והמלחמה לא זו בלבד שלא הביסה את ארגון הטאליבן. אנשיו מוכיחים יכולת עמידה ושיקום לאחר ההלם הראשוני שגרם הפלישה האמריקאית.
אלה שתמכו בבחירתו של אובמה קיוו לחשיבה יותר יצירתית מאשר הליכה בתלם הצבאי של עוד מאותו דבר. בשביל זה לא היה צריך להחליף את בוש.
גם במזרח התיכון יש אכזבה אצל אלו שסברו כי אובמה יפתח עידן חדש ביחסיו עם ישראל, ויפסיק את התמיכה המסיבית בישראל הכובשת והגזענית. בינתיים זה לא קרה.
נקווה שהשנה הראשונה לנשיאותו תראה בעתיד כתקופה של ניסוי וטעיה שתביא בשנים הבאות את התפנית שמצפים ממי שזכה בפרס נובל לשלום.
לוחם או טרוריסט? נרצחו או מתו?
בעיתון הנפוץ במדינה, ידיעות אחרונות, קראתי ב-23 בנובמבר 2009 ידיעה לפיה תובעים בנקים מצריים את חלקם במניות מלון המלך דוד בירושלים.
תזכורת: המלון הוקם על ידי אזרחים מצרים בשנות ה-30 של המאה הקודמת.
כתוספת לידיעה ניתן במסגרת נפרדת מידע רקע בו נאמר בין השאר:
המלון נכנס לספרי ההיסטוריה ב-22 ביולי 1946, כשלוחמי אצ''ל החדירו למסעדת ''לה רג'אנס'' בקומת המרתף כדי חלב שהכילו 350 ק''ג חומר נפץ. הפיצוץ האדיר הרס את האגף הדרומי וגרם למותם של 91 בני אדם.עכשיו שוו בנפשכם ידיעה בעיתון פלסטיני בזו הלשון:
''מלון פארק בנתניה נכנס להיסטוריה ב-27 במרץ 2002 כאשר
לוחמי חמאס החדירו חומר נפץ למלון
שגרם למותם של 29 בני אדם''.
(ההדגשות שלי – ג.ס.)
בימים אלה מרבים לדבר על ''דם על הידיים'' בהקשר לעסקה הצפויה, אם תתממש, לפיה ישוחררו מאות שבויים פלסטינים, שבישראל קרויים מחבלים ורוצחים, תמורת שחרורו של השבוי הישראלי גלעד שליט, שבמושגי המדינה ''היהודית והדמוקרטית'' הוא לא טרוריסט, לא מחבל ולא רוצח, אלא חייל נאמן לעמו ולמולדתו. ''הבן של כולנו'' כפי שנוהגים לומר עליו לאחר שלוש שנות שבי, שנשלח על ידי מפקדיו ''לביצוע משימות''. (ואני כמובן תומך בשחרורו ובשחרור השבויים הפלסטינים.)
שלוש שאלות: למי יש יותר דם על הידיים: ללוחמי אצ''ל או ללוחמי החמאס? ומה המונח הנכון בו יש להשתמש ''רצחו'' או ''גרמו למותם''? ומי כאן הטרוריסטים, שלטון הכיבוש או מניחי הפצצות?
שואה בע''מ
