לפני מספר ימים החליט בית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים בראשות נשיאת בית המשפט העליון, לבטל את התיקון בחוק המאפשר בניית והפעלת בתי כלא פרטיים במדינת ישראל. הנימוק: הקניית סמכויות פוגעניות כלפי אסירים המהווה פגיעה בזכויות האזרח שלהם לפי חוק כבוד האדם וחירותו וכן מתן האפשרות למפעיל הפרטי לצמצם שירותים בכדי להגדיל את רווחיו.
ואני תמה על החלטה זו.
הרי מי שמחליט על שליחת אדם למאסר הוא בית המשפט. מי שמחליט כמה זמן ישהה האדם במאסר הוא בית המשפט. מי שמחליט על תנאי הכליאה שלו הוא שירות בתי הסוהר. לאחר קבלת כל ההחלטות האלו, רוב פעילותו של השב''ס היא טכנית בלבד ומסתכמת בשמירה שהכלוא יישאר בתחומי בית הכלא ושינהג בהתאם לכללים שנהוגים שם. קיימת פעילות שמטרתה ''לחנך'' את האסיר, אך היא מועטה ותוצאותיה דלות.
לכן, אם השמירה על האסיר בתחומי הכלא היא בידי גוף ממשלתי או פרטי היא מישנית בעייני. התיקון לחוק שאפשר הקמת בתי כלא פרטיים הגביל את סמכויות המפעילים ונתן למדינה אפשרויות פיקוח רבות.
הנשיאה גם מציינת כי אמצעי הענישה שבידי מנהלי בתי הכלא הממשלתיים רבים וחמורים יותר מהאמצעים שניתנו למנהלי הכלא הפרטי, כי ''שטח המחיה'' של האסיר בכלא הפרטי יהיה גדול יותר וכי השירותים הסוציאליים שיעמדו לרשות האסיר יהיו משופרים יותר.
אז ממה חושש בית המשפט? מכך שהמפעיל יצמצם את הוצאותיו להגדלת רווחיו וכי לא כל דבר ציבורי ניתן להפריט.
ולכך יש מספר תקדימים:
א. המדינה נתנה למפעיל פרטי לסלול כביש מרכזי במדינת ישראל (''חוצה ישראל'') ולהפעיל אותו. האם פה לא היה החשש שהמפעיל יקמץ בהוצאות והכביש יהיה מסוכן יותר לציבור? המציאות הוכיחה כי הכביש נסלל טוב יותר מכבישים שנסללו בתקציב ממשלתי והוא בטוח יותר למשתמשיו.
ב. כידוע לכולם, הליך הטיפול בתביעה בבית המשפט, הן פלילית והן אזרחית, נמשך שנים רבות ולעיתים עד עשר שנים. ממשלת ישראל יכלה להוסיף בתי משפט, שופטים, פקידים וקלדניות ובכך לקצר משמעותית את ההליך, אך הדבר עולה כסף ולמדינה אין עודפי כספים להשקעה בבתי משפט ולכן האזרח מחכה ומחכה לצדק שלו ובינתיים זכויות האזרח שלו נשללות או נרמסות על ידי נשוא התביעה.
כיצד נוהגת מערכת המשפט בשנים האחרונות, בלית ברירה? היא מאלצת את הצדדים לתביעה לפנות לבוררות או לגישור. במילים פשוטות: לכו, תשכרו לכם שופט פרטי ואנו נאשר, אוטומטית, את פסיקתו.
האין זו הפרטה של מערכת המשפט?
ג. מי מאבטח את כל מוסדות החינוך במדינה, בתי ספר יסודיים, תיכוניים ואקדמיים?
מפעילים פרטיים.
האם אבטחת האסירים על ידי המדינה חשובה יותר מאבטחת ילדינו בכך שאנו מוסרים את בטחון ילדינו למאבטחים פרטיים?
כל זה מביא אותי למסקנה שבית המשפט, לפי התיזה ש''הכל שפיט'', התערב שוב בעניין שבקיאותו בו דלה, שיכולתו להשפיע אפסית, אך פסיקתו הרסנית. בנושא זה תמוהה גם העובדה שבית המשפט ''גרר רגליים'' במשך כארבע שנים, לא הוציא צו על תנאי (עד לפני חודשיים), לא קיים דיונים בנושא ורק עתה כאשר בית הכלא כבר הושלם והפעלתו הייתה צפויה תוך זמן קצר, פתאום קיבל את החלטתו ובמהפכנות כה בלתי צפויה.
אני הייתי מחפש את התשובה לכך במערכת היחסים שבין הרשות המשפטית לבין הרשות המבצעת והמחוקקת ולא במהות ההחלטה.
בסוף השבוע גם התבשרנו כי ועדת האיתור למציאת ממלא מקום ליועץ המשפטי הנוכחי, מר
מני מזוז, הפורש בסוף השנה התפזרה מבלי יכולת להמליץ על מועמד אחד או שנים או שלושה שמקובלים על לפחות ארבעה מחמשת החברים. לעומת זאת היו 4 מועמדים שמקובלים על שלושה מחברי הועדה.
ועדה זו היא דוגמא נוספת למצב המביך ובמידה מסוימת גם המביש שבו נמצא הממסד המשפטי בישראל. היועצים המשפטיים לממשלה בעשרים-שלושים השנים הראשונות היו כשמם: יועצים. כאשר נבחר מר
אהרן ברק למשרת היועץ המשפטי לממשלה הוא שינה את מהות התפקיד
מיועץ משפטי למנחה משפטי. ואם נצרף לזה את התיזה כי ''הכול שפיט'' הרי בעצם ידו בכל דבר וכל דבר יישק על פיו.
ישום הליך רעיוני זה גם בתפקיד נשיא בית המשפט העליון הפך למעשה את היועץ המשפטי לממשלה לזרועו הארוכה של נשיא בית המשפט. זאת באמצעות פתיחת בית המשפט לדיון בעתירות בכל נושא (''הכול שפיט'') ועל ידי כל מגיש וההחלטות שניתנו יושמו על ידי היועץ.
הכבוד שרחשו נבחרי העם לפרופסור אהרן ברק ופיקחותו הפוליטית מנעו חיכוך גלוי בין הרשויות, אך, עם פרישתו מבית משפט העליון התפרקה האידיליה והמאבק בין הרשויות הפך לגלוי ומר.
פרישתו של היועץ נראית לרשות המבצעת והמחוקקת כהזדמנות לשנות סדרים. וראשית כל, מינוי יועץ שיהיה מקובל עליהם. הרשות השופטת בהנהגת הנשיאה בייניש מבינה את מלוא משמעות המאבק ולמעשה מאז מינויו של
פרידמן כשר משפטים היא מנהלת מלחמה חורמה על כל עניין, פעוט כגדול, כאילו היה גורלי למצב המערכת המשפטית.
בראש ועדת האיתור מונה שופט בית המשפט לשעבר,
תיאודור אור, הוא ניצל את סמכותו למניעת הצגת מועמדים שאינם, כלשונו ''ברוח בית המשפט העליון''. אמירה זו הבהירה כי אין הרבה חשיבות בעיני חברי הוועדה לכישורי המועמד אלא לנטייתו הפוליטית.
פיזור הועדה ללא החלטה ''משחקת'' לידי ראש בממשלה שרשאי להחליט אילו מועמדים להביא לבחירה. ראש הממשלה כבר הודיע כי ארבעת המועמדים שזכו ב-3 קולות בוועדה יהיו המועמדים לבחירה על ידי הממשלה. מכאן שהניחוש מי יהיה היועץ הבא פשוט ביותר.
עוד עניין משפטי שנסתיים השבוע מבלי שהביא הרבה כבוד לממסד המשפטי הוא החלטת הפרקליטות שלא להגיש תביעה פלילית כנגד עו''ד
מסר, ידידו הטוב של ראש הממשלה הקודם,
אהוד אולמרט, ואיש סודו שלפי התקשורת ניהל עבורו ''בנק סודי''. עו''ד מסר נחשד כי שידל לקוחות לקבל את ייצוגם בענייניהם עם משרד התמ''ת בגלל ידידותו הרבה עם השר דאז, אהוד אולמרט. ואכן היו מספר מפגשים של עו''ד מסר, כמייצג לקוחות עם מרכז ההשקעות במשרד התמ''ת, בחלקם בהשתתפות השר, אהוד אולמרט.
במקביל נחקר גם ראש הממשלה לשעבר באותו עניין, ראשית על ידי מבקר המדינה ולאחר מכן על ידי המשטרה והיועץ המשפטי החליט להגיש כתב אישום פלילי על הפרת אמונים כנגד מר אולמרט. נשאלת השאלה, אם אין כל אישום פלילי כנגד עו''ד מסר כיצד יש אישום פלילי כנגד מר אולמרט?
אז יש הטוענים כי מר אולמרט כאיש ציבור היה צריך להימנע מלטפל בתיקים שיוצגו על ידי ידידו ושותפו לשעבר מר מסר. זה נכון, אבל אז זו עבירה מנהלתית ולא פלילית.
דבר נוסף. נטען ולא הוכחש כי עו''ד מסר קיבל ושמר כספים עבור מר אולמרט בהיותו ראש עיריית ירושלים ובהיותו שר התמ''ת וזאת למימון פעילות פוליטית. אם אין בכך כל עבירה פלילית הרי זה מחליש מאוד את ''תיק טלנסקי'' שגם בו יש אישום פלילי כלפי ראש הממשלה לשעבר.
שלושת האירועים שתוארו לעיל מוכיחים, לטעמי, כי הממסד המשפטי עוסק בהתגוננות ופסיקותיו והחלטותיו המשפטיות מושפעות מכך.
בעשרים השנים האחרונות, בהנהגת הפרופסור אהרן ברק, דחקה הרשות השופטת את שתי הרשויות האחרות לשולי הבמה השלטונית ועתה עם פרישתו הרשויות הללו מנסות ליטול חזרה את מיקומן בהנהגת המדינה.
זה הרקע למאבקים עם השרים
רמון ופרידמן ועתה במאבק שקט יותר, אך לא פחות מר, עם השר
נאמן.
הכלא, היועץ והחבר של אולמרט
