צבי בראל פירסם ב- 25.10.09 מאמר ב''הארץ'' תחת הכותרת ''
הולדתו של הגולדסטון''. במאמר דן בראל במספר נושאים:
ראשית כל, הוא מעמיד כנגד הטיעון הישראלי שמבצע ''עופרת יצוקה'' בא בתגובה לירי הקסאמים, את הטיעון של
ועדת גולדסטון, שהירי והמבצע הם רק ''חוליה בשרשרת שימיה כימי הכיבוש''. בקיצור, הבעיה איננה הקסאמים אלא המשך הכיבוש.
שנית, כנגד הטיעון הישראלי שארה''ב ובריטניה הרגו יותר אזרחים באפגניסטן ועיראק מאשר ישראל ורק את ישראל מאשימים בפשעי מלחמה, עונה בראל ש''הסיבה לכך היא שהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן נהנות מלגיטימיות בינלאומית, ובמידה לא מועטה גם מצד האוכלוסייה המקומית''. במלים אחרות, כאשר המלחמה נחשבת ללגיטימית מותר להרוג אזרחים, ואפילו אם מספרם רב. לעומת זאת, מאחר שהכיבוש איננו נהנה מלגיטימיות פגיעה באזרחים היא פשע מלחמה.
שלישית, ''לכיבוש העיראקי יש גם מועד סיום נקוב. הכיבוש הישראלי, לעומת זאת, מפגין אותות של נצחיות.
על מנת למנוע אי-הבנות, אני מקדימה ואומרת שאני בעד פתרון הסכסוך ע''י הקמת 2 מדינות לאום שתחיינה בשלום. אני מזועזעת מההתנהגות הבריונית של ''נערי הגבעות'' ואינני תומכת בהתנחלויות.
אבל, המשמעות של מסקנותיו של בראל אינן מקובלות עלי והרי טיעוני:
ראשית כל, לירי הקסאמים אין כל קשר לכיבוש:
אני נגד שלטון על עם זר ובעד סיום הכיבוש בהקדם. אבל, בעזה אין כיבוש. ישראל פינתה את המתנחלים עד האחרון שבהם והוציאה את צה''ל מרצועת עזה. הסיבה שעזה נמצאת ב''מצור'' היא שהחמאס, לא רק המשיך בירי לאחר ההתנתקות אלא הגביר את מרוץ החימוש ואת ירי הקסאמים. לו היה השלטון בעזה מקדיש זמנו ומרצו לשיקום הרצועה, המעברים היו פתוחים, ותושבי עזה היו יכולים לעבוד בישראל, ומבצע ''עופרת יצוקה'' לא היה מתרחש. אי אפשר לצפות מישראל לתת לחמאס לירות על אזרחים 8 שנים ללא הפסקה. באשר ל''מצור'', גם מצרים אינה פותחת שעריה לרווחה בפני עזה. מדוע רק ישראל אחראית על סגירת מעברים. מדוע מצרים איננה מותקפת על סגירת מעבר רפיח?
החמאס המשיך במאבקו באזרחים ישראליים לא כדי לסיים את הכיבוש אלא במסגרת מאבקו לחיסולה של ישראל. הוא לא הכיר באף אחד מההסכמים שנעשו בין הרשות הפלסטינית וישראל ומכריז בגלוי שמטרתו חיסולה של ''הישות הציונית''.
שנית, הקביעה שבמלחמה לגיטימית מותר להרוג אזרחים ללא הבחנה היא מדהימה. ממנה נובע שהמטרה מקדשת את האמצעים וכאשר המטרה צודקת - מותר להרוג אזרחים.
ומהו הקריטריון למלחמה צודקת? לגיטימציה בינלאומית. ובכן, ב-1974 הכריז האו''ם על הציונות כתנועה גזענית. ובוועידת דורבן הראשונה והשנייה ניתנה לגיטימציה בינלאומית לאנטישמיות. דו''ח גולדסטון אושר ע''י מועצת האו''ם לזכויות אדם, שרוב המדינות החברות בה אחראיות לפגיעות חמורות בזכויות אדם בארצותיהן. גם עצרת האו''ם תקבל החלטה נגד ישראל בלבד.
לגיטימציה המושגת באמצעות מדינות שבהן יש רצח אזרחים חפים מפשע ושיעור הפרת זכויות אדם בהן הוא מהגבוהים בעולם זוהי לגיטימציה?
לגיטימציה המבוססת על הכוח הפוליטי של מדינות ערב שמטרתן להביא לדה-לגיטימציה של ישראל ע''י הפיכתה למצורעת - אינה לגיטימציה. עובדה היא שבית הנבחרים האמריקני דחה את ההחלטה והוא לא היחיד.
יתר על כן, אם פגיעה באזרחים היא לגיטימית כאשר הסיבה לפעולה נהנית מלגיטימציה בינלאומית, הרי כנגד הכיבוש מותר לפוצץ אוטובוסים על נוסעיהם, ובתי קפה על יושביהם. וזה בהחלט לגיטימי לירות קסאמים על אזרחים ישראליים.
שלישית, אומנם אין כיבוש בעזה, אבל, עדיין יש כיבוש בגדה המערבית. בראל תולה את מלוא האשמה בהמשכו של הכיבוש בישראל בלבד. אבל, אין להתעלם מחלקם של הפלסטינים באי סיום הסכסוך.
ישראל חתמה על הסכם אוסלו ב-1993, ישראל הציעה ל
ערפאת בקמפ דויד בספטמבר 2000 הצעה משותפת של נשיא ארה''ב
קלינטון וראש ממשלת ישראל
ברק, שהייתה בסיס סביר לדיון על סיום הכיבוש. ערפאת היה זה שדחה את האפשרות לסיום הכיבוש.
אולמרט הציע ל
אבו מאזן לאחרונה, הצעה עוד יותר נדיבה לסיום הכיבוש, כפי שאבו מאזן עצמו הודה בראיון ל''וושינגטון פוסט'', אך הוא אפילו לא הגיב להצעה.
למעשה, בכל פעם שמפלגת העבודה הייתה בשלטון, ניתן היה לסיים את הכיבוש, אבל, הפלסטינים דחו את ההצעות. וכעת, אומנם ''כופפו ל
נתניהו את היד'', אבל הפלסטינים אינם מסוגלים לשבת למו''מ ולסיים את הכיבוש כל עוד הם מפולגים. אם אבו מאזן יגיע להסכם עם ישראל - הוא לא יאריך ימים. החמאס מוכן לקבל נסיגה ישראלית לקווי 1967, אבל אינו מוכן להכיר בישראל.
יתר על כן, 2 הפלגים הפלסטינים עדין לא הסכימו לוותר על ''זכות השיבה'', שמשמעותה סופה של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי וכתוצאה מכך בעלת אופי יהודי. ''זכות השיבה'' פרושה חיסול המדינה היהודית .זוהי הסיבה שאבו מאזן,
סאיב עריקאת ואפילו נשיא מצרים
מובראק הכריזו על התנגדותם להכריז שהם מכירים בישראל כמדינת הלאום היהודי.
הם משהים את סיום המו''מ ומכירים בישראל עד שיהיה רוב פלסטיני בין הים לירדן ואז הם יתבעו מדינה אחת. יש על כך רמז בהחלטות וועידת הפת''ח ובמסמכים שפירסמה המנהיגות הפוליטית והאינטלקטואלית של ערביי ישראל. בקיצור, הפלסטינים אינם מעוניינים בסיום הסכסוך. הם עוסקים בתרגילי השהיה .
אז גם כאשר ישראל מושיטה יד לשלום ומוכנה לפשרה, הפלסטינים דוחים את היד המושטת ובתרגיל הסברה מזהיר מאשימים את ישראל.
התרגיל הנוכחי כדי להימנע ממו''מ הוא הדרישה להקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי להתחלת המו''מ. הנשיא אובמה נפל למלכודת שהטמינו לו הערבים והפלסטינים ודרש זאת מישראל. כעת אבו מאזן אינו מוכן לסגת מהדרישה. הרי ניתן היה להפסיק את הבנייה בהתנחלויות ואף לפנות מאחזים והתנחלויות מבודדות ב-2000. אז, מדוע לא לטפל בהתנחלויות במסגרת המו''מ, כפי שהוצע בקמפ דויד ולעצור את הבנייה ואף לפנות מאחזים והתנחלויות בודדות?
לסיכום, הצד הפלסטיני אינו מוכן ואינו מסוגל - בשל הפילוג ואולי גם ללא קשר אליו - לעשות את הפשרה הדרושה כדי לסיים את הכיבוש. נוח לו לצלוב את ישראל בכל פורום בינלאומי, להפכה למצורעת, ולהביא לדה לגיטימציה של עצם קיומה.
וזה בדיוק מה שהפעילות הדיפלומטית וההסברתית הערבית-פלסטינית עושה. מדינות ערב והפלסטינים, בתמיכת מדינות האסלאם ומדינות בהן מכהנות ממשלות שמאל באמריקה הדרומית, פועלות להביא לזיהוייה של ישראל עם דרום אפריקה הלבנה, כדי להביא לנידוייה והחרמתה עד לחיסולה של ה''מדינה שהיא פרי קולוניאליזם אירופי בחסות האימפריאליזם, על אדמה ערבית''. (אלה הם הרעיונות שהובעו במסמכים שפורסמו ע''י המנהיגות הערבית בישראל.)
גם התקשורת הבינלאומית וארגוני זכויות אדם תורמים את חלקם לדמוניזציה של ישראל ולדה-לגיטימציה של עצם קיומה. יש כיום ערעור על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ותעשיה שלימה העוסקת בשיכתוב ההיסטוריה, כדי לנתק את הקשר ההיסטורי בין עם ישראל ומולדתו. למרבה הצער הם מקבלים עזרה ועידוד בחוגים האקדמאים בישראל, שפיתחו גישה פוסט-ציונית.
האם לגיטימציה בינלאומית מצדיקה פגיעה באזרחים
