רעש ומהומה בישראל בעקבות הסדרה הטורקית ''הפרידה'' המציגה את חיילי צה''ל כקלגסים היורים ורוצחים ילדים ותינוקות. חייל צה''ל נראה רוצח בקור רוח ילדה פלסטינית, חייל אחר רצח תינוק שזה עתה נולד, חייל נוסף נראה מתעלל בגופות של פלסטינים, וחברו מכה בנשקו אדם זקן. תמונות מטרידות בהן נראה הצבא הישראלי בכל כיעורו ושפלותו.
ראש הממשלה
נתניהו גינה, שר החוץ המתנחל
ליברמן זימן את סגנית השגריר הטורקי לשיחת נזיפה, התקשורת הישראלית הממוסדת הגיבה באורח אחיד, והוציאה מהארון את הנשק האולטימטיבי ''אנטישמיות'', ישראלים גילו פטריוטיות וביטלו נופשים ב
טורקיה, ומעל כולם ריחפה השאלה הצדקנית: ''חיילי צה''ל הם רוצחי ילדים''? איך ניתן לומר כזאת על חיילינו החמודים בני ה-18, שאינם אלא נערים עדינים, שבראותם ילד פלסטיני, נמס ליבם ומיד מוציאים מתרמילם משחקים ויושבים לשחק עם הילדים, משל היו שמרטפים שכל תשומת ליבם ממוקדת בשלומם ורווחתם של הילדים.
במלים אחרות: הצביעות הישראלית לא יודעת שובע.
מבלי להיכנס לערכה האמנותי של הסדרה, שהרי מדובר בסדרה אמנותית ולא דוקומנטרית, ועל כן אין לצפות שכל תמונה תהיה זהה אחת לאחת למתרחש במציאות. ככל שהדבר נוגע להצגת חיילי הצבא הישראלי כקלגסים רוצחי ילדים, מתעללים בזקנים, התמונה בעיקרה נכונה.
שהרי זה לא יכול להיות אחרת, כאשר מדובר בצבא השולט זה 42 שנים באוכלוסיה אזרחית פלסטינית, שמבקשת להשתחרר מהכיבוש.
ישראלים שעושים עצמם יפי נפש המזדעזעים מתמונות בהן נראה החייל הישראלי יורה בילדים, צריכים לשאול עצמם, כיצד נהרגו למעלה מאלף ילדים פלסטינים, כולל תינוקות בני יומם, עוד בטרם מלחמת עזה? והמספר הזה עולה בצורה תלולה כאשר מוסיפים את 300 הילדים שנהרגו ב-22 ימי מלחמת עזה.
מי שקרא וקורא את דוחות ארגוני זכויות האדם לאורך השנים יודע על יולדות פלסטיניות שהיו בדרכן לבית חולים כדי ללדת, אבל נעצרו במחסומים של חיילי הכיבוש הישראלי, דרכן נחסמה והן אולצו ללדת ולדות מתים במחסום לעיני החיילים; הקורא יודע על ילדים פלסטינים שנורו בדם קר על ידי חיילי הכיבוש; הוא יודע על ההתעללות של חיילים במחסומים באלפי פלסטינים, בהן נשים זקנות, שבמקרים רבים הוכו ונחבלו. לעתים תופעות קשות אלו צולמו ושודרו.
צחוק הגורל הוא כי בימים בהם מוקרנת הסדרה הטורקית המראה חייל ישראלי מוציא להורג בדם קר ילדה פלסטינית בת 12, מתקיים בבית המשפט העליון דיון במקרה דומה, שלא לומר זהה. מדובר בעתירתם של
סלואה ו
באסם אראמין מ
ענתה, שליד
ירושלים, שתובעים להעמיד לדין את החיילים שרצחו את בתם
עביר בת ה-10.
ב-18 בינואר 2007 בין 9 ל-10 בבוקר, יצאה עביר מבית הספר לקיוסק סמוך לקנות ממתק. לא רחוק מבית הספר עמד ג'יפ ממוגן של צבא הכיבוש ובו ארבעה חיילי משמר הגבול. בעודה מלקקת את הממתק בדרכה חזרה לבית הספר, ירו החיילים מתוך הג'יפ לעבר עביר והכדור פגע בראשה. עביר פרפרה ימים ספורים ומתה מהירי. זה היה רצח בדם קר של ילדה תמימה שלמדה בבית הספר.
משטרת הכיבוש (בשפה המכובסת ''משטרת מחוז ש''י'') חקרה את הרצח וסגרה את התיק. ההורים ערערו לפרקליטות המדינה, וזו החליטה אף היא לסגור את התיק. ההורים הגישו ערעור נוסף אבל הפרקליטות נותרה בעמדתה כי יש לסגור את התיק. ילדה פלסטינית בת 10 נהרגה, ואין אשמים.
ההורים, באמצעות עו''ד מיכאל ספרד מארגון ''יש דין'', עתרו לבית המשפט העליון בתביעה להעמיד לדין את היורים, שזהותם ידועה. בית המשפט העליון טרם החליט, וזה ייקח עוד זמן רב עד שתתקבל הכרעה. מותה של ילדה פלסטינית אינו נושא המצדיק דחיפות. בדיון יושבות שלוש שופטות, שברקורד שלהן פסיקות רבות שעיקרן מתן גיבוי לפשעי הכיבוש. לכן אינני אופטימי.
לפני ימים ספורים הייתה מדינה שלמה נתונה בטראומה לנוכח משפחת
אושרנקו שנמצאה טבוחה בדירתה בראשון לציון. שלושה דורות, סבתא וסב, בנם וכלתם והילדים נכדים, ילדה בת 3 ותינוק בן 4 חודשים. כולם נמצאו דקורים.
מי הרוצח האכזרי שלא חס אפילו על הילדה והתינוק? שואלים עצמם הישראלים.
אכן, מפלצתיות שאין עימה סליחה ומחילה.
מרבית הישראלים נוטים להדחיק את העובדה שאותה מפלצתיות באה לידי ביטוי במלחמת עזה. משפחות שלמות בעזה הוכחדו מידי צבא הפלישה הישראלי, באמצעות הפצצות חיל האוויר, פצצות זרחן, ירי טנקים, מקלעים וצלפים. פושעי המלחמה הישראלים לא נזקקו לשיטות פרימיטיביות כמו סכין השוחט. הם מצוידים באמצעים טכנולוגיים חדישים שעושים אותה מלאכה ביעילות ובסרט נע, מבלי ללכלך את הידיים בדם הקורבנות.
תכפילו את משפחת אושרנקו מספר פעמים ותקבלו את תפוקת ההשמדה של משפחות שלמות בעזה.
סדרת הטלוויזיה הטורקית הניבה פרץ של הצעות תגובה מפי ישראלים רבים, החל מאנשי ציבור וכלה בישראלים מן השורה. בין השאר הוצע לגמול לטורקים בשינוי המדיניות הישראלית בנושא השואה הארמנית, שעד כה שיתפה פעולה עם טורקיה בהכחשת השואה האמנית, ולהכריז בכנסת על יום זיכרון לשואה הארמנית.
בעניין זה יכולים הטורקים להירגע. גם אם טורקיה תנתק את יחסיה עם ישראל, ותשלח את מטוסיה להפציץ את הכור האטומי בדימונה, בדומה להפצצת הכור לכאורה בסוריה על ידי ישראל בספטמבר 2007, גם אז ישראל לא תכיר בשואה הארמנית, כי מדינת ישראל הציונית לעולם לא תוותר על מונופול השואה, ולא תסכים להכיר בשואה של עם אחר.
קדימה להאג
מאמציה של ישראל להוריד את דו''ח השופט
גולדסטון מסדר היום הבינלאומי נכשלו. מועצת זכויות האדם של האו''ם בז'נווה החליטה לאמץ את הדו''ח ולהעבירו למועצת הביטחון ולעצרת הכללית בניו יורק. בעד אימוץ הדו''ח הצביעו 25 מדינות, 6 הצביעו נגד, 11 נמנעו, 3 לא הצביעו ו-2 נעדרו מההצבעה.
ישראל מנסה למזער את ההחלטה בנימוק שמרבית המדינות שתמכו אינן דמוקרטיות ולא מקפידות על שמירת זכויות אדם. אכן, יש במועצה מדינות לא מעטות שזכויות אדם מופרות בהן מדי יום, אבל בכך הן לא שונות מישראל הקולוניאלית שלוקה בדיוק באותה מחלה.
בדיקה פרטנית של המדינות שהצביעו בעד ההחלטה, מראה שמרביתן דווקא כן נכללות במרחב הדמוקרטי.
ארגנטינה, ברזיל, דרום אפריקה, גאנה, צ'ילה, הודו, הן חלק מהמדינות הדמוקרטיות שתמכו בהחלטה.
הנימוק הישראלי לפיו ההחלטה מגבילה את זכותן של מדינות להגנה עצמית ויכולתן להילחם בטרור, אין לו על מה לסמוך, שהרי ישראל לא מגינה על עצמה מטרור. כמדינה כובשת, הינה יצרנית טרור. זכותם של עמים תחת כיבוש להיאבק נגדו ולהשתחרר ממנו.
ישראל נתבעת לערוך חקירה בלתי תלויה באשר לפשעי המלחמה שהדו''ח עומד עליהן. שרת החוץ בימי מלחמת עזה, ציפי לבני, הצהירה כי לא תתנגד לחקירה פנימית בתנאי שהיא לא תפגע בצה''ל. במלים אחרות, חקירה שתוצאותיה ידועות מראש.
למען מניעת לזות שפתיים, יש להעביר את כל הנושא לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. מי שלא רוצה כי אנשים פרטיים יעשו דין לעצמם באשר לאשמתם של שר הביטחון
אהוד ברק, הרמטכ''ל
גבי אשכנזי ואלוף פיקוד הדרום
יואב גלנט, שלושה מראשי הפושעים, צריך להיות מעוניין כי כל הנושא ייבחן בכלים משפטיים שהקימה הקהילה הבינלאומית.
פסטיבל ספרותי בביירות
בחודש מרץ 2010 יתקיים בביירות,
לבנון, פסטיבל ספרותי אליו הוזמנו 39 סופרים מתחת לגיל 40. מכאן שמו של הפסטיבל ''ביירות 39''. אל הפסטיבל הוזמנו שני סופרים פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית,
עדנייה שיבלי ו
עלא חליחל.
על פי החוק הישראלי אסור לישראלים לבקר בלבנון כי היא מוגדרת ''מדינת אויב''. עלא חליחל אמר בצדק, כי לדידו לבנון אינה מדינת אויב. להיפך, לבנון והעולם הערבי הינם הקהל הטבעי ליצירותיו.
לכן יהא זה אך טבעי שהשניים יענו להזמנה וישתתפו בפסטיבל ספרותי. עתה הם מתלבטים מה יעשו, לנוכח האבסורד החוקי הישראלי שקובע כי אם ייסעו השניים ללבנון, הם יועמדו לדין וישלחו לכלא.
אילו עלא חליחל היה חייל ביחידת קומנדו ישראלית שתפקידה להתנקש בערבים בלבנון, בוודאי שיציאתו למדינת האויב הייתה מותרת. במלים אחרות, ישנם ישראלים להם מותר להיכנס ללבנון, כאלה שבאים להרוג או לרגל, שהרי לבנון ו
סוריה ומדינות ערביות אחרות, שורצות אנשי מוסד ושב''כ. אבל אם אזרחים ישראלים הינם ערבים שוחרי תרבות, איש או אשת ספרות, שמבקשים להגיע ללבנון למטרה תרבותית לא אלימה, אזי הם מסתכנים בהשלכתם לכלא על שיצאו ''למדינת אויב''. יש עוד סוג של ישראלים שיכולים לצאת בשלום מביקור במדינת אויב: אם עלי חליחל או עדנייה שיבלי היו עיתונאים יהודים הקרובים לממסד הביטחוני, ובעלי דרכון נוסף, הייתה המדינה מעלימה עין מביקורם כפי שקרה לעיתונאי
רון בן ישי, הכתב הצבאי של YNET ובעברו מפקד גלי צה''ל, שביקר בלבנון ובסוריה בדרכונו הגרמני, ולא הועמד לדין.
ככה זה במדינת האפרטהייד הישראלית.
הוי תמימות קדושה
