התנ''ך מספר לנו שאנשי
סדום היו רשעים מאוד.
מנהג היה להם לשים כל עובר-אורח שהזדמן לעירם במיטה אחת. אם הזר היה ארוך מדי, קיצרו את רגליו. אם היה קצר מדי, מתחו אותו עד שהתאים למיטה.
במידה מסוימת יש לכל אחד מיטת-סדום כזאת, שלמידותיה הוא מנסה להתאים כל דבר חדש. כשאנחנו עומדים מול מצב חדש, אנחנו נוטים לזהות אותו עם מצבים שידענו בעבר.
בעניינים פוליטיים, השיטה הזאת מקובלת אף יותר. היא פוטרת אותנו מן הצורך הטורדני ללמוד מצב בלתי-מוכר ולהסיק מסקנות חדשות.
פעם שימש הלקח של
ויאט-נאם לכל המאבקים ברחבי העולם – מ
ארגנטינה עד
קוריאה הצפונית. כיום, האופנה מצביעה על
דרום-אפריקה. הכול דומה למאבק נגד האפרטהייד, אלא אם כן הוכח ההפך.
מאז ששלחתי בשבוע שעבר את מאמרי ''
התפילה של הטוטו'', הוצפתי בתגובות מכל העולם – חלקן דברי-שבח, חלקן דברי-נאצה, חלקן מעוררות-מחשבה, חלקן רוגזות בלבד.
בדרך כלל, אינני נכנס לוויכוחים עם קוראיי הנכבדים. אינני בא לכפות את דעתי. אין כוונתי אלא לספק מזון למחשבה ולהניח לקורא ולקוראה לגבש את דעתם בעצמם.
הפעם אני מרגיש שאני חייב לקוראים הבהרה של כמה מן הטענות שהעליתי ותשובות לכמה מן השאלות שעוררו. ובכן -
אין לי שיג ושיח עם אנשים השונאים את מדינת-ישראל. זוהי זכותם. פשוט אינני חושב שיש לנו קרקע משותפת לוויכוח.
הייתי רוצה רק לציין שהשנאה היא יועצת רעה מאוד, שאינה מובילה לשום מקום, מלבד לעוד שנאה. זהו, אגב, הלקח החיובי שכדאי לנו ללמוד מהניסיון הדרום-אפריקאי. שם התגברו על השנאה במידה זו או אחרת, לא מעט בעזרת ''ועדת האמת והפיוס'' של הבישוף טוטו, שבפניה הודו אנשים פומבית בזוועות שביצעו.
דבר אחד בטוח: השנאה בוודאי שאינה מובילה לשלום. אני רוצה להדגיש זאת, מפני שנדמה לי שכמה אנשים, מרוב זעם מוצדק על הכיבוש הישראלי, נוטים לשכוח זאת.
השלום נעשה בין אויבים, אחרי מלחמה, שבה קורים תמיד דברים מזוויעים. השלום יכול להיעשות ולהתקיים בין עמים המוכנים לחיות זה עם זה, לכבד זה את זה, להכיר זה באנושיות של זה, למרות השונות ביניהם. הם לא חייבים לאהוב זה את זה.
תיאור הצד השני כמפלצת יכול להיות שיטה יעילה לניהול מלחמה, אך זוהי שיטה רעה מאוד להשגת שלום.
כשאני קורא מסר הנשלח אלי והוא רווי בשנאה לישראל, והרואה את כל הישראלים (ואותי בכללם, כמובן) כמפלצות, קשה לי לראות כיצד תופס הכותב את השלום. שלום עם מפלצות? מלאכים ומפלצות החיים זה בצד זה בשלווה ובהרמוניה במדינה אחת, כשהם שונאים זה את זה?
התיאור של ישראל כיישות מונוליטית של גזענים, מדכאים ואכזריים היא קריקטורה. ישראל היא חברה מורכבת מאוד, הנאבקת עם עצמה. כוחות הטוב והרע, והרבה כוחות ביניהם, מנהלים קרב יומיומי בחזיתות רבות. המתנחלים ותומכיהם הם חזקים, ואולי הם מתחזקים (אני מפקפק בכך), אבל הם רחוקים – אפילו לדעתם שלהם עצמם - מניצחון מכריע. ניב גורדון, למשל, נשאר במשרתו באוניברסיטת בן-גוריון מפני שכל ניסיון להדיחו היה נתקל בצעקה ציבורית גדולה.
אין לי גם ויכוח עם מי שמחזיקים בעמדה שיש לבטל את מדינת-ישראל. הם בהחלט רשאים לשאוף לכך, כפי שאני רשאי לדרוש, למשל, את פירוק
ארצות-הברית או
צרפת.
כשאני מנסה לנתח כמה מן המסרים שנשלחו אלי, גוברת בי ההרגשה שהוויכוח האמיתי איננו על החרמתה של ישראל אלא על קיומה של ישראל. ברור שיש בין הכותבים הסבורים שהקמת המדינה הייתה מלכתחילה טעות איומה, ושעל כן יש לבטלה. שצריך להחזיר את גלגלי ההיסטוריה 62 שנים אחורה ולהתחיל מחדש.
מה שמפריע לי במיוחד בגישה הזאת הוא שכמעט אף אחד אינו בא ואומר בפה מלא: צריך לבטל את ישראל. כמה מן ההצעות, כמו ההצעה לפיתרון ''המדינה האחת'', נשמעים כמילות-צופן. אם אדם מאמין שיש לפרק את מדינת ישראל ולהחליפה במדינת פלסטין או במדינת האושר-עלי-אדמות – למה לא להגיד זאת בגלוי?
ולגופו של הפתרון: מובן שזה לא יהיה שלום. השלום בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין מבוסס על ההנחה שיש ישראל. השלום בין העם הישראלי והעם הפלסטיני מבוסס על ההנחה ששני העמים רשאים להגדיר את עצמם ומסכימים לשלום. האם מישהו מאמין באמת שגזענים כמונו יסכימו לפרק את מדינתם בגלל חרם?
צרפתים וגרמנים לא הסכימו לחיות במדינה משותפת, למרות שההבדל בין צרפתים וגרמנים קטן ללא שיעור מזה שבין ישראלים-יהודים לבין פלסטינים-ערבים. תחת זאת הם הקימו את האיחוד האירופי, המורכב ממדינות-לאום. לפני 50 שנה הצעתי להקים ''איחוד שמי'' במתכונת דומה. אני עדיין מציע זאת.
על כל פנים, אין טעם להתווכח עם מי שמייחל להיעלמותה של מדינת ישראל הריבונית, במקום להתפלל להקמתה של מדינת פלסטין הריבונית לצידה.
הוויכוח האמיתי הוא בין מי שמבקשים שלום בין שתי המדינות, ישראל ופלסטין. הוא נוגע לשאלה: איך עושים את זה? זהו ויכוח ראוי, ויש לנהל אותו בדרך ראויה. הוויכוח שלי עם ניב גורדון הוא במסגרת זו.
חסידי החרם מאמינים שהדרך העיקרית, וכנראה היחידה, לגרום לישראל לוותר על השטחים הכבושים ולהסכים לשלום היא הפעלת לחץ מבחוץ.
אין לי ויכוח על הצורך בלחץ. השאלה היא: לחץ על מי? לחץ על הממשלה, על המתנחלים ותומכיהם? או לחץ על הציבור הישראלי כולו?
לדעתי נכונה התשובה הראשונה. לכן אני מקווה שהנשיא
אובמה יפרסם תוכנית-שלום מפורטת, עם לוח-זמנים מחייב, ויפעיל את מלוא כוח-השכנוע העצום של ארצות-הברית כדי להביא את שני הצדדים להסכים לה. אני משוכנע שזה איננו אפשרי, מבחינה פוליטית, ללא תמיכת חלק גדול של החברה הישראלית (ואגב, גם של הציבור היהודי בארצות-הברית).
מדברי כמה מהקוראים ניכר שאיבדו כל תקווה מאובמה, וזה ללא ספק מוקדם מדי. אובמה לא נכנע ל
בנימין נתניהו – ויתכן מאוד שקורה ההפך. המאבק בעיצומו, וזהו מאבק קשה מול התנגדות עיקשת. תפקידנו הוא לעזור ככל יכולתנו להצלחתה של מדיניות-שלום של אובמה. וזאת דווקא כישראלים, מתוך ישראל, כדי להוכיח שהמאבק אינו ארצות-הברית נגד ישראל, אלא נגד ממשלת ישראל והמתנחלים.
מכאן שכל חרם צריך לשרת את המטרה הזאת: לבודד את המתנחלים ואת האנשים והמוסדות התומכים בהם, אך לא להכריז מלחמה על הציבור הישראלי בכללותו. מאז פתח ''גוש שלום'' במאבק זה לפני 11 שנה, כאשר הכריז חרם על מוצרי ההתנחלויות, צובר תהליך זה תאוצה. יש להעלות על נס את החלטת נורווגיה השבוע למשוך את השקעותיה מחברת ''אלביט'', מפני שהיא מספקת ציוד לגדר-ההפרדה הנבנית על אדמה פלסטינית, ושמטרתה העיקרית היא לספח שטחים כבושים לישראל. זוהי דוגמה מצוינת לפעולה ממוקדת נגד מטרה ספציפית, תוך הסתמכות על החלטה של בית-המשפט הבינלאומי.
אני חושב שניתן לעשות הרבה יותר באמצעות מערכה לאומית ובינלאומית ממוקדת. יש להקים משרד מרכזי לניהול המאמץ העולמי הזה נגד מטרות ברורות ומסומנות. מאמץ כזה יכול להסתייע בדעת-הקהל העולמית, שתחוש רתיעה מהחרמת מדינת-ישראל, ולוא רק בגלל זיכרון השואה, אבל תזדהה עם לחץ על מדיניות של כיבוש ודיכוי.
נשאלתי איך מגיבים הפלסטינים על רעיון החרם. כיום אין הפלסטינים מחרימים אפילו את ההתנחלויות: פועלים פלסטיניים הם הבונים את הבתים שם, מתוך כורח כלכלי, ואת רגשותיהם אפשר רק לנחש. מובן שכל הפלסטינים יתמכו בכל אמצעי הפועל נגד הכיבוש. אבל אין הגיון בעידוד תקוות-שווא לגבי היכולת של חרם עולמי להוריד את ישראל על ברכיה. האמת היא שרק שיתוף-פעולה הדוק בין כוחות השלום הפלסטיניים, הישראליים והבינלאומיים יכול ליצור את התאוצה לקראת סיום הכיבוש והשגת השלום.
זה חשוב במיוחד מפני שתפקידנו כעת בישראל אינו לשכנע את רוב הישראלים שהשלום טוב למדינה ושהמחיר כדאי, אלא שהשלום הוא בכלל אפשרי. רוב הישראלים איבדו תקווה זו, והחייאתה היא הכרח בדרך לשלום.
כדי לסלק דעות מוטעות לגבי עמדתי, אני רוצה לקבוע בבירור היכן אני עומד:
אני ישראלי.
אני פטריוט ישראלי.
אני רוצה שמדינתי תהיה דמוקרטית, חילונית וליברלית, תשים קץ לכיבוש ותחיה בשלום ובשותפות עם מדינת-פלסטין שתקום לצידה, ועם העולם הערבי כולו.
אני רוצה שישראל תהיה שייכת לכל אזרחיה, ללא הבדל של מוצא אתני, מגדר, דת ושפה; שישרור בה שוויון-זכויות גמור בין כל האזרחים; שהרוב הדובר-עברית בה יקיים יחסים הדוקים עם הקהילות היהודיות בעולם, ושאזרחים הדוברים-ערבית יקיימו יחסים הדוקים עם אחיהם ואחיותיהם הפלסטיניים ועם העולם הערבי כולו.
ואם לזה ייקרא גזענות, או ציונות, או גרוע מזה – שיהיה.
החרם – פרק ב'
