פעם אחר פעם אנו מתוודעים לפרקליטים חסודים ולסנגוריה הציבורית הבאים ללמד סנגוריה על רוצחים מורשעים. 27 שנים מאז שרוצחיה של דפנה כרמון, ודני כץ, הורשעו והורשעו שוב, פוצחים הפרקליטים במסע לשחרור הרוצחים וטעמם עימם: התקן להרשעה שנהגו בו בעבר איננו תואם את התקן המחמיר של ימינו. באופן תמוה ביותר המורשעים, כמו סולימן אל-עביד, רוצחה של חנית קיקוס, טוענים לחפותם, ובאופן תמוה עוד יותר הם ערבים, בעלי אזרחות ישראלית. באופן הכי תמוה התקשורת הפרקליטויות ומערכת המשפט מקבלות את טענת החפות של הרוצחים ואת עיוותי-הדין בדיעבד כהוכחה ניצחת לחפותם האמיתית ולזכותם למשפט ציבורי חוזר, 10 עשרים ושלושים שנה לאחר שעצמות קרבנותיהן שוכנות עפר.
אלא שהם צודקים. מבחינתם. הם אכן חפים מפשע שכן מבחינה איסלאמית הם לא רצחו אדם, אלא קטלו יצור תת-אנושי שזכותם המלאה כמוסלמים מאמינים לרצוח. בדיוק כמו שזכותה המלאה של ערבייה להתפוצץ בלב מסעדה יהודית הומה ובזכות זה ללכת אל גן העדן עם שאר שהידים ושהידיות. יהודי החי במדינתו הריבונית הוא פושע, הוא טרוריסט, היא עוון בל-יכופר כנגד תורת האיסלאם. נערה או אישה, ילד או ילדה, אם ימצאו עצמם חסרי-מגן בידיו של הנוקם, דינם נחרץ, ובדין. הם היו צריכים לדעת את פשעם, והן חייבות לתת עליו את הדין, דין השעריה. כך נרצחה חנית קיקוס, כך דפנה כרמון, כך ענבל עמרם כך דני כץ, כך דפנה בנט, וכך אני מבטיח לכם נאמנה שרוצחה של דנה בנט טוען לחפותו מפשע, לא מכיוון שלא הוא הרוצח, אלא מכיוון שלהרוג יהודיה איננו פשע. מאתיים אלף משתפי פעולה עם הנאצים סברו גם הם שהרג יהודים איננו פשע, כך שהרוצחים המוסלמים אינם יוצאים מן הכלל. הם הכלל.
השאלה היא כיצד מהינים עורכי-דין יהודים להתעלם מן הגורם האיסלמו-נאצי העומד בבסיס כל אותם מקרי רצח, ולחייב את מערכת המשפט לנהוג על פי הכללים המחמירים ביותר של הוכחת עוון? מדוע זה שהודאה מתוך צדקת הדרך שמתוודה כל אחד מהם איננה מספיקה? הרי הם אינם מתחרטים על הרצח. הם רק מצטערים שלא רצחו יותר. האם תאוות הפרסום היא זו שדוחקת בכל אותם פרקליטים חסרי מעש לגלות את כל הנסיבות המקלות או הטכניות שבגינן יש לשחרר רוצחים איסלמו-נאצים לרחוב? האם הם מזדהים עם מטרותיהם של הרוצחים? האם הם סובלים מסינדרום ''האשמה הלבנה'' שבה נתפס כל יהודי כקולוניאליסט וכל רוצח ערבי כלוחם-חופש? אינני יודע, אבל כל התזזית הזו למצוא את הסיבות המשפטיות לשחרור רוצחי נערות יהודיות בכל מיני אמתלות טכניות היא תופעה חולנית של חברה חולה: חולה ביצר אבדון, וחולה באשלייה עצמית שהצדקת הרשע תכפר על קיומם בארץ ישראל.
הטענה הנפוצה ביותר שמעלים פרקליטי הרוצחים היא שהרוצח האמיתי עדיין חופשי. אכן הם צודקים. הרוצח האמיתי איננו אדם מסוים, בכפר מסוים, בעיר מסוימת. הרוצח האמיתי הוא אידיאולוגיה המתירה את דמו של יהודי באשר הוא יהודי. זו האידיאולוגיה של מחיקת ישראל מן המפה, כפי שרואה כל נוסע בחברת התעופה הירדנית, או סעודיה, גם כאשר הם טסים מעל ירושלים ותל-אביב. זו האידיאולוגיה של דויטשלנד אובר-אלס, שהניעה את איחודה של אירופה תחת מגף הרייך השלישי. זו אידיאולוגיה של עליונות דתית-תרבותית מובנית, שהעולם ניתן למוסלמים שנכנעו לאללה, ועתה הם מחויבים בג'יהאד שיכניע את שאר העולם בכלל ואת המדינה היהודית בפרט תחת סנדל האיסלאם. לכן הרוצח ממשיך להסתובב ברחובותינו, חופשי לבחור את קרבנותיו מבין הבנות שירדו מן האוטובוס, או נלכדו ברכב עם הגנב, או הלכו לתומן לבקר חבר. הרוצח ימשיך גם ליהנות מהגנתה של הפרקליטות שתילחם על זכותו של האיסלמו-נאצי לרצוח, כל עוד לא מסר קלטת שבה הוא מנציח את עצמו רוצח, מרצונו, לבית המשפט. זה ההבדל היחיד בין הרוצחים השקטים של דנה בנט ודפנה כרמון לבין הרוצחים הרעשנים של בלונדי. הראשונים לא הקליטו את עצמם נשבעים לרצח יהודים, ואילו האחרונים, כמו רוצחיו של דניאל פרל, התפארו בכך.
כולי תקווה שבית המשפט היהודי יזרוק את הפרקליטים משרתי הג'יהאד מכל המדרגות, אבל אני ריאליסט. הפרקליטים יודעים את נפש בהמתם, את נפש תקשורתם, והם יזכו לדקות התהילה שלהם בבית המשפט עקב אצילותם הנפשית בשרות הג'יהאד. גועל נפש.
הפרקליטות כמשרתת הג'יהאד
