''אילו הייתי ברק'', סיפורי אהוד ומורשת אהרון ועוד

נחום ברנע הוא לטעמי בכיר עיתונאי ישראל. זו גם אחת הסיבות שאני קורא בקביעות את העיתון ''ידיעות אחרונות''. הטור שלו בחזית ה''מוסף לשבת'' של העיתון הוא אבן יסוד בעיצוב דעת הקהל בארץ. לעיתים הטור עוסק בעניין יחיד ולעיתים במכלול של עניינים. השבוע הוא עסק במכלול של עניינים.

---

אילו הייתי ברק

ברנע מנסה ''להיות'' שר הביטחון ברק ומדבר ''בשמו'' בפגישה שתהיה השבוע בוושינגטון עם השליח ג'ורג' מיטשל.
לאחר הסבר כללי על רצונה של ממשלת ישראל להיות בצידו של הנשיא אובמה וממשלו ולהיענות לדרישתו ל''הקפאה מלאה'' של ההתנחלויות, והסבר על הקשיים לכך, מבקש ברק איזו שהיא ג'סטה של הצד הערבי שאיתה יוכל נתניהו ללכת לבוחריו ולקבל את תמיכתם לכך.

אך אין בפי מיטשל כל בשורה. ג'סטה כזו היא משאלת לב ולא יותר. במילה זו מתמקדת היום הבעיה בסכסוך הישראלי-פלשתינאי: מי שאולי מוכן ''למכור'' משהו לצד הישראלי, אין לו סחורה. עם זה שיש לו סחורה למכור, לא מדברים. לכן אין כל סיבה להיענות לדרישות אובמה.
איני חושב שזה נוסח הדברים שברק יגיד למיטשל ואיני מאמין שזו תהיה תשובתו.
אך זה מה שברנע חושב.

---

אולמרט מהחומוס מאסד

הסיפור על החומוס ששלח באשאר אסד, נשיא סוריה לאהוד אולמרט, ראש ממשלתנו בעבר, פורסם במספר עיתונים. לפי הסיפור רק אנשי אבטחת ראש הממשלה, ראש הסגל יורם טורבוביץ ותורג'מן היועץ ידעו על כך. אז מי סיפר זאת לתקשורת? לא קשה לנחש.

השבוע גם התפרסם ראיון של אהוד אולמרט לעיתון אמריקאי. שם מספר אהודנו כי בספטמבר 2008 הוא הציע לנשיא הרשות הפלשתינאית, אבו-מאזן, את בינאום ירושלים כנסיון להביא אותו לחתימת הסכם עם מדינת ישראל. ואבו מאזן לא חתם.

צריך לזכור שבמועד זה אהוד אולמרט היה ראש ממשלה לכאורה בלבד. הוא כבר הודיע שלא ימשיך בתפקידו, היתה התמודדות האם מחליפותו יהיה מופז או ליבני, הממשלה והציבור כבר לא ''ספרו'' את אולמרט כגורם פוליטי. אז כיצד הייתה לו החוצפה להציע לאבו-מאזן הצעה כה מרחיקת לכת?
אם היה לי שמץ של אהדה לאיש, ברגע זה היא נמוגה. היתכן שגם לחומוס היה מחיר?

---

''המושלים בכיפה''

בחירתו של ח''כ אורי אריאל לוועדה לבחירת שופטים הפכה את יחסי הכוחות המסורתיים שהיו בוועידה זו בעשרות השנים האחרונות. השבוע התבשרנו שהוגשו 4 מועמדים חדשים למשרת שופטים בבית משפט העליון, כולם חובשי כיפה. שלושה גרים ביו''ש. מר ברנע מתרעם על כך וחושש לעתידו של בית המשפט העליון מהשתלטות ''סקטוריאלית'' מסוימת. כדוגמה מובאים ציטטות מפסקי דין של אחד המועמדים, שופט בשם משה דרורי (שעד עתה לא שמעתי את שמו), המעידים על גישה ''לא נכונה'' לאנשים מסוימים הדורשים צדק מבית המשפט.

רציתי להזכיר למר ברנע כי האיש ששלט ביד רמה במערכת המשפט בעשרים השנים האחרונות, השופט לשעבר אהרון ברק, מנע בכל דרך אפשרית את בחירתם של אנשי משפט שלא הסכימו עם גישתו ופרשנותו ''המשפטית''. זכורה היטב התנגדותו לבחירת פרופסור גביזון לבית המשפט העליון וראוי להזכיר כי בעת כהונתה של הגב' ציפי ליבני כשרת המשפטים, לא כונסה הועדה לבחירת שופטים זמן רב מאוד (כשנתיים) בגלל התנגדות מר אהרן ברק לבחירת מועמדיה של שרת המשפטים.
מן הראוי שמה שמותר לאחד יהיה מותר גם לשני.

---

שוב: שימוש לא נאות של המשטרה בתקשורת

משה רייך, מיליונר חרדי, חבר של אריה דרעי, מספר על חקירה במשטרה בגלל הודעות ביפר שהוא שלח ליחזקאל עובד מקורבו של ראש הממשלה הקודם.
ההודעות אכן היו מחשידות, אך כדרכן של הודעות ביפר, הן תמיד תמציתיות ומובנות בעיקר לשולח ולמקבל. פרטי החקירה אינם חשובים כרגע, אך מה שמעניין הוא שמיד לאחר החקירה, פרטי החקירה וההשערות הפנטסטיות של החוקרים פורסמו בפרטי פרטים באתר האינטרנט של יואב יצחק ועל ידי העיתונאי דן מרגלית ב''ישראל היום''.

הדלפות המשטרה הן עבירה פלילית ברמה הגבוהה ביותר. לטעמי, זו עבירה חמורה יותר מגנבה ונופלת בחשיבותה רק מרצח. משום שההדלפות הן סוג של רצח אופי ההופך, לעיתים, את נשואי ההדלפות ל''מתים מהלכים''. היד הקלה של החוקרים ולדעתי גם של הפרקליטים בפרקליטות המדינה מסכנות את קיומה הדמוקרטי של המדינה יותר ממעשי השחיתות שהם חוקרים.
נחום ברנע תמיד התריע על התופעה וגינה את העיתונאים שנותנים לה יד.
לכן בנושא זה: כל הכבוד – נחום!

---