ברק אובמה הוא בחירתה של התקשורת האמריקאית. לא של הבוחרים האמריקאים, אלא של התקשורת האמריקאית יחד עם הסילברטאים ומובילי דעת הקהל.
אדם חדש שאין לו היסטוריה, אומר את הדברים הנכונים בזמן הנכון, במקום הנכון, בהטעמה הנכונה, מה צריך יותר מזה בכדי לשבות את ליבה של התקשורת. הרי שטחיות היא שם המשחק בתקשורת, ולא רק ב
ארה''ב.
מאוד יתכן שהתקשורת צודקת והתגלה לנו פה פוליטיקאי מסוג שלא היה על הבימה האמריקאית מאז
ג'ון קנדי (גם הוא כזכור, בחיר התקשורת). אך מאוד יתכן שקבלנו דחליל תקשורתי.
המבחן האמיתי של אובמה יהיה בעת התמודדות חזיתית עם בעיות ואירועים במציאות הפוליטית העולמית.
בפני ברק אובמה עומדות, כרגע, שני בעיות גדולות וקשות.
קודם כל המשבר הכלכלי שבארצות הברית הוא חריף יותר מאשר בארצות אחרות וזאת בגלל שילוב נדיר של משבר פיננסי עמוק ומשבר ה''כלכלה הריאלית'' המקיפים את כל העולם.
מעשית הממשל מציף את המשק בכסף ''קל'' בכדי לשמור על פעילות כלכלית סבירה שתהיה בסיס לצמיחה בשנה הקרובה. זה בדיוק מה שעשה הממשל של הנשיא
בוש. אי אפשר להגיד ש''רואים את האור בקצה באופק'', אך בהחלט יש נצנוצים.
בעיה אחרת היא הוצאת כוחות הצבא מ
עירק וניצחון על ה
טאליבאן ב
אפגניסטן. לממשל הנשיא בוש היו סיבות טובות לפלוש לעירק ולאפגניסטן ולהרוס את המשטרים ששלטו שם. אך מה שהם לא שיערו מראש זה שאין אלטרנטיבה מקומית למשטר שהרסו. וכך נקלעו למצב שעליהם להקים משטר חדש מ''היסודות'' כאשר שרידי המשטר הקודם עדיין נאבקים על מעמדם.
זה ''תקע'' את הצבא האמריקאי בעירק ובאפגניסטן.
אובמה הבטיח להוציא את הצבא מעירק, הוא קבע תאריך יעד ואולי יעמוד בו, אך גם הנשיא בוש שאף לכך וקבע כמה תאריכים יעד, אין בזה כל חידוש. בכדי לצאת בכבוד מעירק יש להבטיח שהמשטר שם יתקיים לפחות שנה ויותר. לשם כך דרושה הסכמה בשתיקה של
איראן. ואיראן לא נותנת מתנות לאף אחד.
איראן שואפת להיות מעצמה עולמית, שוות ערך ל''גוש המערבי'' ול
סין. לשם כך היא צריכה להפוך למנהיגת הארצות המוסלמיות בעולם. אחד הדברים שמקנה מנהיגות ובכירות היא פצצה אטומית. זה נכון לגבי ארה''ב ו
רוסיה, זה נכון לגבי סין וזה נכון לגבי מערב אירופה. מי שיש לו פצצה אטומית הופך למדינה מובילה.
הפצצה שאיראן מפתחת אינה מהווה איום קיומי על ארה''ב. ספק אם היא מהווה איום קיומי על ישראל (עוד לא הייתה מלחמה בין שתי ארצות גרעיניות) אך היא מהווה איום קיומי על כל המשטרים במזרח התיכון שהם בני ברית של ארה''ב (
מצרים,
סעודיה,
ירדן,
לבנון,
תורכיה ואמירויות המפרץ). ברגע שאיראן תערוך ניסוי גרעיני, יוקרתו של האיסלם בנוסח האירני תעלה כל-כך שההמונים ימוטטו את המשטרים הקיימים ויקימו מדינות איסלם בנוסח האיראני. אך למשטרים הללו יש בעיה להלחם באיראן. ראשית אין להם יכולת צבאית, שנית זה יקוממם את ''הרחוב'' מיידית. לכן תקוותן היא ארה''ב וישראל.
אובמה פוחד מצעד צבאי, ובצדק, בוש נתקע בעירק 5 שנים, באיראן אובמה עלול להיתקע לנצח. מנגד אסור לאפשר לאיראן לפתח נשק גרעיני. האופציה הצבאית היחידה היא ישראל.
אבל יש עוד דרכים ל''הילחם'' באיראן. למשל, לבודד אותה. וגם פה ישראל היא האופציה היחידה. ראשית יש להוציא את
סוריה מהברית עם איראן. בכך תינצל לבנון ו
חיזבאללה וה
חמאס (שתי שלוחות איראניות מובהקות) יחלשו מאוד. לזה יש מחיר ידוע וקבוע: החזרת רמת הגולן. וזה תלוי בעמדת ישראל. שנית, חיסול יתר הסכסוכים במזה''ת וראשית לכל, הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. גם פה זה תלוי בעמדת ישראל.
כך הגיע נתניהו לפגישה עם ברק אובמה: מצד אחד כפר מועד לשחיטה ומצד שני כמושיע פוטנציאלי.
ממשל אובמה הפגין בעת מערכת הבחירות יחס די אדיש לישראל, בעצם הוא שידר לעולם המוסלמי-ערבי שאין לישראל עדיפות כלשהי בעיניו, לכן הכול פתוח, הזחיחות שהפגינו
אחמדינאג'ד ו
אסאד מבחירת אובמה הפגינה לעין כל, ללא מילים, כיצד הם מבינים את בחירתו של אובמה.
עלינו לזכור שכאשר גורג בוש הבן נבחר לנשיאות הגישה הייתה דומה. כתושב טקסס, הרושם היה כי הוא סוכן חברות הנפט שדואגות לאינטרס הערבי. ואכן הוא לא הפגין יחס מיוחד למדינת ישראל. אך אירועי ה-11.9.2001 שינו לחלוטין את גישתו עד כדי שממשלו היה יותר ידידותי לישראל מקודמיו. לכן, אל לנו להתרגש מהגישה הנוכחית, היא עדיין לא עמדה במבחן המציאות.
נתניהו נלחץ להצהיר כי הוא מקבל את הגישה של ''שתי מדינות לשתי עמים''. הצורך לקבל הצהרה מסוימת מראה על חולשה בביצוע. זה מראה שלממשל אין למעשה שום כלי ללחץ אמיתי על ישראל. למעשה ישראל מחזיקה את המזה''ת איתן ויציב למען ארה''ב. אם לדוגמא ישראל תפסיק לאיים על חיזבאללה הוא ''יטרוף'' את לבנון בלילה אחד. כנ''ל החמאס בישות הפלשתינאית. את זה הבין נתניהו ולכן לא ויתר בחזית זו. לעומת זאת הצליח להוציא מאובמה הצהרה המגבילה את הזמן המוקצב לשיחות דיפלומטיות עם איראן. זה אמור להלחיץ את האיראנים.
בימים האחרונים קרו שני אירועים שיש לשים להם לב במיוחד.
שר הביטחון ברק בתמיכת ראש הממשלה נתניהו הצהיר שתוך זמן קצר יפונו ההתנחלויות הבלתי חוקיות. ראשית זו התחייבות מדינית של ישראל כבר מימי ראש הממשלה שרון, שנית, זה מוכיח שיש עסקה בין ישראל לממשל אובמה.
אירוע שני הוא הניסוי הגרעיני של צפון קוריאה. זוהי קריאת תגר על רוב ארצות העולם ובעיקר על ארה''ב שעשתה מאמצים אדירים למנוע זאת. ניתן גם לומר שזהו, אולי, המבחן הראשון לבחינת אישיותו של הנשיא אובמה. אין ספק שהאיראנים עוקבים בעניין והתנהגותם תושפע מכך.
לסיכום: לעניות דעתי, ראש הממשלה נתניהו עבר את מבחן וושינגטון הראשון בהצלחה.
ביבי פגש את ברק אובמה, היה מעניין
