גם השנה מציינים את החג ההזוי והבזוי הקרוי ''יום איחוד ירושלים''.
ירושלים לא הייתה מאוחדת ב-42 שנות הכיבוש האחרונות. פארסת האיחוד מודגשת במיוחד לנוכח חומת האפרטהייד שישראל הקימה בירושלים, כאשר החומה מפרידה בין שכונות פלסטיניות בתוך ירושלים. השרירות שולטת בכיפה. ממשלות ישראל ועיריית ירושלים שיתפו פעולה בהקמת משטר אפרטהייד בירושלים, כאשר הפלסטינים במזרח העיר סובלים מאפליה ודיכוי בכל מישורי החיים. ארנונה הם משלמים כמו היהודים, אבל שירותים הם מקבלים ברמת עולם שלישי.
מתנחלים פולשים לבתי פלסטינים בירושלים הפלסטינית, מגרשים את יושביהם, ובית המשפט של היהודים נותן לעוול את חסותו. הריסות בתי פלסטינים על ידי העירייה ומשרד הפנים הם מעשים של כמעט יום ביומו, כחלק ממדיניות המכוונת להמאיס את החיים על הפלסטינים בתקווה שיעזבו את העיר. משרד הפנים עושה כל מאמץ לגרש כמה שיותר פלסטינים בכל מיני עילות, תוך שלילת מעמד התושבות. הפלסטינים מגלים כושר עמידה ראוי להערכה. על אף נגישות הממשלה והעירייה מספרם הולך וגדל, וכל ניסיונות הטיהור האתני עלו עד כה בתוהו.
ב- 6 ביוני 1983 פרסמתי במעריב רשימה בנושא ''איחוד או שחרור ירושלים'', בגינה (ובגין רשימות נוספות) הועמדתי לדין, אותה סיימתי במלים:
ירושלים תוכל לחגוג את השחרור רק באותו יום בו ייחתם הסכם שלום ישראלי פלסטיני. באותו יום אפשר יהיה לחגוג את השחרור מהכיבוש, את האיחוד האמיתי בין ישראלים לפלסטינים החיים איש בצד רעהו תוך כיבוד הדדי של זכויות האדם והלאום (מופיע בפסק דין של בית המשפט העליון עש''מ 5/86). הדברים נכונים גם היום.
במסגרת ''החג'' מארגנת העירייה הופעות אמנים שנועדות כמובן ליהודים בלבד, שהרי עבור הפלסטינים אזרחי ירושלים, מדובר ביום עצוב. הדבר דומה למופעי שירה וריקודים מתגרים מול ביתה של משפחה בתקופת אבלה. האמנים שמשתתפים בחגיגות האפרטהייד, הם במקרה הטוב חסרי חוליות שאינם ערים ואינם רגישים לקיומם וסבלם של הפלסטינים בעיר, ובמקרה היותר חמור, משתפים פעולה מרצון עם חבורות וארגוני ערפ''ד. (עוול, רוע, פשע, דיראון).
עוד אין סיבה למסיבה
הדיבורים על קרע שהולך ונפער בין ישראל ל
ארה''ב בעקבות פגישת
אובמה נתניהו בבית הלבן בוושינגטון, הם מוקדמים. חוסר הנחת שהפגין הנשיא אובמה באשר להתנחלויות, לא חרגו ממה שאמרו גם נשיאים קודמים. בדיעבד אנו יודעים שההתנגדות הייתה לפרוטוקול. באופן מעשי המשיכה ארה''ב לממן ולחמש את ישראל כאשר זו בונה ומרחיבה התנחלויות ככל העולה על רוחה.
קרע או משבר יהיו רק אז כאשר יחליט הנשיא אובמה להפסיק את המימון ולעצור את אספקת הציוד הצבאי לישראל. או אז נדע שמתרחש שינוי בעל משמעות. עד אז הכל דיבורים.
בשולי ביקור האפיפיור
כאדם חילוני אני מכבד את אמונתו הדתית של כל אדם. חופש דת וחופש מדת הם מעיקרי השקפת עולם ליברלית או סוציאליסטית דמוקרטית.
הרבה פחות כבוד יש לי לממסדים דתיים. אלה בדרך כלל נגועים בשמרנות, תקועים בתוך דוגמות דתיות שנוצקו לפני אלפי שנים, מרבים קנאות דיכוי ואפליה, שהתבטאו לאורך ההיסטוריה במלחמות דת שהפילו מיליוני קורבנות.
שינוי בדוגמה דתית, הוא מעשה נדיר ביותר. האם יש בימינו סיכוי סביר לקיומו של כנס יהודי הלכתי בהשתתפות הרבנים הראשיים, רבני השטחים הכבושים, רבני ש''ס ואגודת ישראל, ראשי החצרות החסידיות, שבו יוחלט כי היהדות מבקשת סליחה היסטורית מהעמים שהושמדו בג'נוסייד הגדול של ספר יהושע? או החלטה הקובעת כי המשפט
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ יימחק מההגדה של פסח, או החלטה שקובעת כי איסור ההומוסקסואליות שמופיע בתנ''ך פג תקפו?
לא יעלה על דעתם.
מעשה נדיר כזה התרחש בממסד הקתולי השמרני, כאשר הוחלט לשחרר את היהודים מאשמת רצח ישוע. החלטה זו הביאה לשינוי ביחסה של הכנסייה הקתולית ליהודים. הדברים התבטאו בביקורי אפיפיורים בבתי כנסת, בביקורים של
יוחנן פאולוס השני ו
בנדיקטוס ה-16 בישראל, בגינוי האנטישמיות ובהשתתפות בטקס ב''יד ושם'' לזכר הנרצחים בשואה. ניכר שהממסד הקתולי יוצא מגדרו להשתית את היחסים עם היהדות על בסיס של הערכה וכבוד.
בהקשר זה ראוי לציון מיוחד בנדיקטוס ה-16, גרמני במוצאו, שביקורו ביד ושם ודבריו שם נגד הכחשת השואה היו בעלי משמעות מיוחדת.
אבל בישראל, כמו בישראל, שרי ש''ס החרימו את הביקור, ורבו המרמורים והכעסים על כך שהאפיפיור ''לא ביקש סליחה'' והטקסטים שלו לא קיבלו את אישור ההסתדרות הציונית.
לשמוע זאת במדינה שראשיה, הדתיים והחילוניים, טרם ביקשו סליחה מהעם הפלסטיני על האסון שמדינת ישראל המיטה עליו, טובל בצביעות.
עלה על כולם המתנחל ח''כ
מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי, בעברו חבר תנועת ''כך'' של הרב
כהנא. הוא הודיע כי יחרים את ביקור האפיפיור משום שהיה חבר בתנועת הנוער ההיטלראית, ''היטלר יוגנד'', וחייל בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.
עיון בויקיפדיה מלמד כי אביו של בנדיקטוס ה- 16, היה אנטי נאצי. האפיפיור לעתיד היה בן 18 כשנגמרה מלחמת העולם השנייה. חברותו בהיטלר יוגנד הייתה קצרת מועד, מכוח החוק, ולאחר גיוסו לצבא הגרמני ערק מיחידתו והסתכן בעונש מוות.
באחת - לא נאצי ולא בנו של נאצי.
הלוואי ואפשר היה לומר דברים דומים על ח''כ בן ארי. הוא הדבר הקרוב ביותר לגזענות הנאצית שפרחה ופורחת בשדות ההתנחלויות. בראיון שנערך עימו לא מכבר הביע גאווה על שיש לו הכבוד להיות תלמידו וממשיך דרכו של רבו מאיר כהנא, מנהיג תנועת ''כך'' שהוצאה מחוץ לחוק. כהנא, בהיותו חבר כנסת, העלה הצעת חוק לפיה אסור ליהודיה לקיים יחסי מין עם ערבי ונישואים בין יהודים לערבים יהיו אסורים. העתק של חוקי נירנברג ביחס ליהודים. כאשר התבקש בן ארי להסתייג מהצעת החוק סרב.
וכך מתקבל האבסורד הישראלי לפיו יהודי הדוגל בחוקים נאצים מחרים גרמני שהתנגד ומתנגד לחוקים אלה.
מכאן אין להסיק כי אין סיבות להתנגד לאפיפיור. יש גם יש, אבל הן אינן לקוחות מבית המדרש של בן ארי, אלא מעוגנות בהשקפת עולם ליברלית דמוקרטית. התנגדות האפיפיור לשימוש באמצעי מניעה הוא אסון בקנה מידה עולמי בהיותה מכשול לבלימת מגיפת האיידס. התנגדותו להומוסקסואליות מלמדת גם היא על היצמדות לדוגמה דתית, ויש עוד דוגמאות לרוב. בכך אין הוא שונה מהרבנים הראשיים, רבני ש''ס או אגודת ישראל או חכמי הלכה מוסלמים, החל מהמופתי של ירושלים וכלה בזה של קהיר. זוהי שותפות בין דתית במערכת ערכים מקוממת ששוחרי זכויות אדם נאבקים בה.
לא לשתף פעולה
חדשות לבקרים אנו קוראים ושומעים על מקרים קורעי לב של משת''פים פלסטינים ומשפחותיהם שממשלת ישראל זרקה אותם לכלבים. מדובר בבוגדים בעמם, שהסכימו תמורת תשלום לשתף פעולה עם השב''כ להלשין על בני עמם, ולאחר שסיפקו את הסחורה, התייחסו אליהם בשיטת ''השתמש וזרוק''. לחיות בשטחים הכבושים אינם יכולים, כי שם יקרעו אותם לגזרים. שהרי בגין הלשנותיהם, נאסרו מאות ואלפי פלסטינים שעברו עינויי תופת במרתפי השב''כ, ואחרים נרצחו בשיטת ''הסיכול הממוקד'', כפי שהדבר מכונה בשפה המכובסת של הכיבוש.
גורלם מלמד כי בסופו של דבר שיתוף הפעולה לא משתלם, כי גם השב''כ ומנגנוני ממשל אחרים, כמו משרד הפנים, מתייחסים אל מלשינים אלה כאל אשפה אנושית, ברגע שאין בהם יותר תועלת.
מי שחושב שההתנערות מאחריות מסתיימת עם משת''פים פלסטינים, טועה מרה. התנערות מערכות הצבא, השב''כ, משרדי ממשלה, מאחריותם חודרת ופוגעת כמעט בכולנו.
ב-1954 נחשפה מחתרת טרור יהודית בקהיר. חבריה פעלו בשליחות המודיעין הישראלי. שניים מחברי הרשת נדונו למוות והשאר לשנות מאסר. לאחר מלחמת סיני ב-1956, הפקירה ישראל את חברי המחתרת ולא כללה אותם במסגרת הסכם חילופי שבויים; הנווט רון ארד הופקר לגורלו בלבנון, לאחר שישראל סירבה להצעת תנועת אמל הלבנונית לחילופי שבויים. סוחרי הביטחון בישראל סברו שאם יתעקשו ישיגו עסקה טובה יותר. הסוף ידוע. האיש אבד אי שם בלבנון; החייל גלעד שליט נמצא כבר למעלה משנתיים בשבי החמאס משום שישראל מסרבת לחילופי שבויים. ''המחיר גבוה מדי''. שידור חוזר מפרשת רון ארד; עשרות חיילים בשרות חובה שאולצו למעשה ''להתנדב'' כשפני ניסיון לבדיקת חיסון האנטרקס, סבלו עם השנים ממחלות שונות אולם הצבא התנער מאחריות. ועדת האתיקה של הסתדרות הרפואית קבעה כי הניסוי נעשה בניגוד לכללי אתיקה בסיסיים; עשרות אלפי ניצולי שואה החיים בתנאי מצוקה קשים הופקרו לגורלם על ידי ממשלת ישראל אף על פי שהממשלה קיבלה בעבורם מיליארדי שקלים כפיצויים. במקום לחלקם לנזקקים, הוצאו הכספים למטרות אחרות; ג'ונתן פולארד, קצין הצי היהודי שריגל למען ישראל, ביקש מקלט בשגרירות ישראל בוושינגטון לאחר שהבין כי מעשיו התגלו, אולם לא הורשה להיכנס למתחם השגרירות, וכך נתפש על ידי סוכני ה- .FBI
המצב ברור: מי שמשתף פעולה עם הצבא, המוסד, השב''כ, המשטרה ושאר משרדי ממשלה כמודיע, כסוכן, כמתנדב לניסויים רפואיים ועוד, סופו שמושלך ככלי אין חפץ בו.
המסקנה ברורה אף היא: לא לשתף פעולה.
האיחוד שלא היה
