סוף סוף , לאחר 8 חודשים,
יש ממשלה בישראל.
ב-30.7.2008 הודיע ראש הממשלה,
אהוד אולמרט, לאחר אולטימאטום שקיבל משר הביטחון שלו,
אהוד ברק, כי אינו מעמיד את עצמו לבחירה מחדש, דבר שפירושו פרישה (
ממשלת ישראל השלושים ואחת. אך זו כנראה הייתה הפרישה הארוכה בהיסטוריה והיא נמשכה עד 31.3.2009 עת הושבעה ממשלתו של ראש הממשלה החדש,
בנימין (ביבי) נתניהו.
במשך תקופה זו התנהלה המדינה, כאילו, יש לה ממשלה, אך, למעשה, היא ''משכה את הזמן'' ופעלה רק כאשר הנסיבות הכריחו אותה (מבצע ''עופרת יצוקה, כמשל).
במערכת הבחירות האחרונה התבלטו 4 אישים- נתניהו,
לבני,
ליברמן וברק.
נתניהו סומן על ידי הציבור, באמצעות סקרים, כבר זמן רב כיורשו הוודאי של אולמרט. הבעיה שעמדה בפני נתניהו הייתה ''דלות החומר''. אותם 12 חברים שליוו אותו באופוזיציה המשמימה במשך שלוש שנים היו חסרי משקל ציבורי.
ארדן,
כחלון,
לבנת,
כץ,
איתן ואחרים אינם הנהגה, מקסימום עובדים חרוצים. מנגד היה לנתניהו משהו שלא היה לאחרים, היו לו 15 כסאות מובטחים בכנסת כדי לחלק כאוות נפשו. הוא החל ''לרכוש'' כל פוליטיקאי חופשי ''בשטח''. את
דיין ו
חפץ מהשמאל,
בגין ''מצפון הימין'',
פלד ''הישר'',
מרידור ה''ליברל'',
יעלון ''הביטחוניסט'' ואחרים. כל זאת בכדי להעניק לליכוד תדמית ציבורית שתתקבל על ידי בוחרי ''המרכז''. נתניהו הבין, טקטית, משהו שגם שרון הבין, מי שמוביל אינו ''מתרועע'' ומתווכח עם הנשרכים אחריו. לכן בצעד חכם הוא לא נכנס לעימות, לא הצהיר הצהרות חד-משמעותיות ולא הגיב על דברי מתחריו. אך לצרוף האישים השונים הייתה תוצאה מעניינת.
הימין בליכוד חיפש ''ביטוח'' לעמדותיו. הוא לא יכול היה לסמוך על החדשים או המתחדשים ולכן מצא ''מפלט'' במפלגתו של
אביגדור ליברמן, ''ישראל ביתנו''. פתאום לנגד עיניו המשתאות של נתניהו צמחה מפלגה זו לממדים ''מפלצתיים'' והגיעה עד 20 מנדטים בסקרים. רק מתקפה נמרצת מצידו החזירה אותה לממדים טבעיים יותר של 15 מנדטים.
נתניהו ציפה לקבל מעל 30 מנדטים, חישוב מתמטי פשוט הוכיח כי במקרה כזה הקמת הממשלה תהיה ''משחק פשוט''. אך הסיום הנמרץ במסע הבחירות של
ציפי לבני, שינה את התוצאה הסופית ל-28 מנדטים לקדימה לעומת 27 מנדטים לליכוד.
ציפי לבני שלא כמתחריה האחרים (נתניהו, ברק וליברמן) היא מטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית. חברת כנסת, שרת הקליטה, שרת המשפטים, שרת החוץ וממלאת מקום ראש הממשלה ומועמדת מובילה לראשות הממשלה. הכל ב-13 שנה. כאשר בוחנים את מהלכיה הפוליטיים בשנתיים האחרונות מבחינים בסוג של ''ילדותיות'' פוליטית.
תחילה רמזה ישירות ובאמצעות מקורבים כי החלטה ''קשה'' של ועדת וינוגרד (לבחינת מהלכי מלחמת לבנון השנייה) תגרור דרישה להתפטרות אולמרט או התפטרותה כמחאה והתרסה. הועדה פרסמה את מסקנות הביניים, הן היו קשות, לבני נפגשה עם אולמרט וזימנה מסיבת עיתונאים מיד לאחריה.
ופוף, שום דבר לא קרה. לא קריאה להתפטרות ולא התפטרות שלה. סדרת החשדות הבלתי פוסקת על מעשי אולמרט הנפיקו מפיה הצהרות על ''פוליטיקה אחרת'' וכמובן על פוליטיקאית אחרת. אך אלו היו הצהרות בלבד. מי שהוציא בשבילה את ''הערמונים מהאש'' היה אהוד ברק. הוא נתן לאולמרט אולטימאטום וכיאה לאיש צבא לשעבר, האולטימאטום פעל ואולמרט נאלץ להודיע על פרישה.
הסקרים המקדימים של הפריימריס להנהגת קדימה הכתירו את ציפי לבני. נראה היה כי היא, ברעננותה, דיבורה המהוקצע, ו''הפוליטיקה האחרת'' כובשים את לב הבוחרים. לא ניתנה תשומת לב מספקת לארגון והתוצאה: ניצחון דחוק ביותר על קוצם של קולות בודדים. זה היה זעזוע מסוים. מסתבר שלא כולם מוקסמים מהופעה הקלילה והכובשת. הדבר הנכון לעשות ברגע זה היה להכריח את אולמרט לצאת לחופשה ולהעביר לה כממלאת מקומו הרשמית את הנהגת המדינה עד הבחירות. יתכן שניסתה זאת ללא הצלחה ויתכן שלא. זו ללא ספק הייתה החמצתה הגדולה. זה גם מראה מה חש אולמרט לסגניתו ולמפלגתו, דבר המראה צדדים לא נעימים באופיו האמיתי.
כישלונה ב''הדחת'' אולמרט גרר את הכישלון השני שלה והוא הרכבת הממשלה. כל פוליטיקאי מנוסה יודע שאין ערך רב להבטחות פוליטיות. קיומן תלוי ברצונך הטוב או בלחצים בהם אתה נמצא. ש''ס דרשה הרבה כסף. אין מה להאשימה. הייתה הזדמנות והיה עליה לנצלה. ש''ס מעולם לא הצליחה לממש את כל ההבטחות שקיבלה.
ישי יודע זאת, לבני טרם השכילה להבין זאת.
וכך נגררנו לבחירות מוקדמות.
מערכת הבחירות שהחלה כאשר על סדר היום שלה הוא עניין ''פוליטיקה אחרת'' נגררה בעקבות מבצע ''עופרת יצוקה'' לכיוון הביטחוני שנתן יתרון לגברים שבמתחרים, על רקע שתיקתו המביכה של מופז. לרגע נראה היה שקדימה מחליקה לכיוון של כשלון ואיבוד עשרה מנדטים לפחות. אך, ברגע האחרון, הועלתה על סדר היום היות אישה כמועמדת לראשות הממשלה ומשכה אליה קולות רבים של נשים. סיום נכון של המרוץ יצר תוצאה מפתיעה: ציפי ניצחה את ביבי במנדט אחד!
קריאות השמחה והצהלה היו רמות, אך במבט ובחישוב מהיר הסתבר כי אין לציפי לבני כל סיכוי להרכיב את הממשלה הבאה. מקבץ של כל מי שיהיה סיכוי כל שהוא שיתמוך בה הביא לתוצאה מקסימאלית של 59 קולות מתוך 120. שום סיכוי!
אך שכרון ההצלחה סחרר את לבני. היא דרשה, על סמך עדיפות של מנדט אחד, שתפקיד הרכבת הממשלה יוטל עליה בלבד, היא שכחה שהבחירות הישירות לראשות הממשלה בוטלו לפני שנים. לאחר התפכחות מסוימת היא דרשה רוטציה. כל הניסיונות להסביר לה את המציאות הפוליטית ואת תוצאות הבחירות נתקלו בתגובות לא ענייניות. אין ספק, האגו האדיר בעקבות הצלחתה האישית העמיד בראש מעייניה את טובתה האישית לפני טובת המדינה וטובת מפלגתה. חבריה למפלגה הצדיקו אותה בגמגום או בשתיקה רועמת. עלינו לזכור כי קדימה בניגוד לליכוד ומפלגת העבודה אינה מפלגה של מוסדות היא מפלגה של מנהיג. הוא, או היא, כל-יכול ואוי למי שמתמרד. התוצאה: קדימה נידונה לבלות מספר שנים באופוזיציה. חבל שטרם קבלת החלטתם לא שאלו את חבריהם לשעבר מהליכוד איך זה לבלות שם מספר שנים.
גם,
אביגדור ליברמן הוא מטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית. מתפקיד זוטר בליכוד, דרך מנהל לשכת ראש הממשלה, נתניהו, בשנים 1996-1997, הקמת מפלגת ''ישראל ביתנו'' שהתבססה בתחילה רק על עולי חבר העמים, הוא הגיע עד לתוצאה הפנטסטית של 15 מנדטים בבחירות האחרונות.
ליברמן ביסס את מפלגתו על העלייה הרוסית הימנית תוך הדגשת בעיותיה הספציפיות וכן גישה לאומנית קשוחה כלפי כל מי שמצטייר כאויב ישראל. בבחירות האחרונות הוא העלה על נס את גישתם הלאומנית האנטי-ישראלית של מנהיגי ערביי מדינת ישראל, תוך הדגשת תמיכתם בשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים. מנהיגי המיעוט, כקודמיהם במאה השנים האחרונות, נהגו בטיפשות ובתגובותיהם שיחקו לידיו של ליברמן.
ליברמן הצטייר כמנצח הגדול של בחירות 2009. בידיו היה להכריע על מי יטיל הנשיא את הרכבת הממשלה. לרגע היה נראה כאילו הוא קובע את גורל המדינה, אך זו הייתה אשליה, לליברמן לא הייתה ברירה: רק נתניהו.
גם במו''מ הקואליציוני היה נראה כאילו הוא מוריד את הליכוד ''על הברכיים'' ומקבל כל מה שרצה. אך גם זו הייתה אשליה, העבודה וש''ס קיבלו יותר ממנו. היחידה שקיבלה כמוהו הייתה מפלגת ''הבית היהודי'' הזעירה. הטירון ליברמן עוד לא למד שמי שמגיע אחרון למו''מ מקבל הכי הרבה.
כך אנו מגיעים לגיבור האחרון של מערכת הבחירות:
אהוד ברק. אהוד ברק אינו אהוב על התקשורת. הוא אינו מדליף, אינו עובד עם מקורבים, אינו עושה ספינים ובכל ראיון עימו העיתונאי נראה ונשמע כמו תלמיד המקבל שיעור ראשון בביטחון לאומי ופוליטיקה מקומית. שום רכילאי צמרת לא יעבור על כך בשתיקה רועמת.
אהוד ברק, בסיבוב הפוליטי השני שלו, פילס את דרכו לצמרת מפלגת העבודה באיטיות, אך בהתמדה. בבחירות הפנימיות ב-2005 נאלץ לפרוש ולהעביר את תמיכתו לפרס המובס התמידי. בבחירות 2007, זכה בקושי במקום הראשון ובסיבוב השני ניצח את
עמי איילון הפופולרי. אולמרט שמח על הצטרפותו לממשלתו, הוא היה זקוק לאיש בטחון מקצועי. ברק החזיר לו במתן גיבוי ציבורי בעקבות מסקנות ''וינוגרד'' הראשונות והשניות. ללא גיבוי זה, ספק אם אולמרט היה שורד. אך בעקבות פרשת
טלנסקי ו''מעטפות הכסף'', אולמרט שעה לעצת פרקליטיו, דחה את החקירה הנגדית של טלנסקי ולמעשה העמיד את ענייניו האישיים לפני ענייני המדינה ועל כך ברק לא הסכים להבליג ודרש את החלפתו.
למפלגת העבודה, בשנת 2009-2008, לא היה מה להציע לציבור הבוחרים. המועמדים לכנסת היו אותם המועמדים מהכנסת הקודמת. המצע, אותו מצע נדוש וחסר מעוף המלווה את המפלגה שנים רבות. בשטח המדיני, עמדות המפלגה להסדר עם הפלשתינאים היו גם נחלת מפלגת קדימה, אך הבעיה הגדולה הייתה שלא היה צד שכנגד לפתרונות המוצעים, לכן, ערכן ומשמעותן הייתה אפסית.
בצד הביטחוני, חדלון 7 השנים של המאבק בקאסמים רבץ לפתחו של שר הביטחון. מבצע ''עופרת יצוקה'' העלה לרגע את יוקרתו וחשיבותו של ברק, אך התוצאה הבלתי ברורה גרעה הרבה מההצלחה. וכך נחלה מפלגת העבודה מפלה מוחצת בבחירות ונותרה עם 13 מנדטים בלבד.
נתניהו היה בבעיה קשה. קדימה לא רצתה להצטרף אליו והוא נותר עם כל רסיסי הימין והדתיים ועדיין ממשלה יציבה לא הייתה לו. הפתרון היה טמון בהצטרפותה של העבודה. ברק היה מוכן, למרות מס השפתיים התקשורתי על השארות באופוזיציה, להצטרף. הרי הברירה האחרת הייתה להשאיר את נתניהו בידי כצל'ה.
אך ''יפי הנפש'' בנוסח
פינס ו
כבל ואינטרסנטים בדמות
פרץ,
ברוורמן ו
יחימוביץ הציגו אותו ואת תומכיו כתאבי שלטון ושררה, כאילו שמתנגדיו הם אידיאליסטים מהשומר הצעיר. לכן ה''תמורה'' מצד נתניהו הייתה צריכה להיות ''משכנעת'' ביותר ואכן כך הייתה.
סקרי דעת קהל וההצבעה במרכז מפלגת העבודה הוכיחו כי זה רצון העם. ממשלה רחבה ויציבה המייצגת את מירב רצונות הציבור.
רק מישהי אחת לא הבינה זאת: ציפי לבני.
במבט לאחור, נכון להיום, נראה ששני השועלים הותיקים, נתניהו וברק נתנו שיעור יסודי בפוליטיקה לחדשים, ליברמן ולבני.
לנתניהו מגוון בעיות לפתור. החל ממשבר כלכלי מתגבר, דרך איום אירני, התחדשות הטרור, שחרור שליט ומציאת קו משותף עם ממשל אובמה. ברק בביטחון נותן לו ''שקט תעשייתי'' בחזית זו. תמיכת
עופר עיני מההסתדרות נותנת לו ''שקט תעשייתי'' בחזית הכלכלית ועו''ד
נאמן כנראה יצליח להרגיע את הרוחות בחזית ''גופי האכיפה''.
כולנו מתפללים להצלחתך, מר נתניהו. הצלחתך-היא גם הצלחתנו.
סוף סוף - ממשלה!
