1000 ימים נמק היהודי גלעד שליט בשבי הערבי. 1000 ימים של הפרה בוטה של כל זכויות האדם, חוקי המלחמה, ויריקה בוטה בפניה של מדינה ריבונית. לכאורה ימין ושמאל בישראל מאוחדים בדרישה להביא את גלעד הביתה. אבל למעשה גם בסוגיה זו יש חלוקה ברורה בין שמאל לימין. את החלוקה הזו אפשר למצות במשפט: השמאל בעד שחרור גלעד בכל מחיר ליהודים, הימין בעד שחרור גלעד דרך גביית מחיר שביו מן הערבים.
ברור כשמש שהמסע התקשורתי למען שחרור גלעד שליט איננו אלא מסע לשחרור אסירי החמאס בבתי הכלא בישראל. גלעד שליט איננו הסיבה אלא רק המסובב, הציר עליו נשען השמאל בבואו לעשות את מה שתמיד רצה לעשות: לעשות שלום עם הג'יהאד. שלום, כידוע, עושים עם אויבים. לשלום אין מחיר, ולכן מי שנרצח בדרך אל השלום הוא קרבן השלום, לא קרבן של רצח עם. רוצחי החמאס אינם באמת נאצים ג'יהאדים רוצחי יהודים, כמוהם ככל צורר שדינו תלייה, אלא לוחמי חופש, שאיתם, גם אם תלויים ועומדים מולם 67 מאסרי עולם, אפשר וצריך לעשות שלום. מבחינת האתוס השמאלני הפוסט-ציוני עצם אחזקתם בכלא של אותם לוחמי חופש שקול לשביו של גלעד, ולכן השבוי גלעד שליט הוא האמצעי לעשות שלום, ולא המטרה. אלו האנשים היושבים היום מסביב לנועם ואביבה שליט ומכתיבים להם את ניהול המאבק לשחרור בנם.
הימין קרוע. מחד, פדיון שבויים הוא ערך עליון. מאידך ניסיון העבר מראה שכל שחרור מרצחים מבטיח את המשך הרצח, שכן האתוס הג'יהאדי הוא אטבח-על-יהוד. אם מדינת ישראל היא הערך הלאומי של העם היהודי, הרי שהמחיר שישראל נדרשת לשלם הוא כבד מנשוא מבחינת אחריותה כלפי העם והארץ. אבל מי מלאו ליבו להתריס נגד האם והאב המבכים את שביו של בנם?
דרך השמאל נכשלה, מכיוון שהג'יהאד לא מנהל משא ומתן. הג'יהאד דורש כניעה, וככל שנוקף הזמן דרישת הכניעה מתעצמת. השמאל המשתדל להאציל על הג'יהאד תכונות של בני תרבות תמיד נכשל, ותמיד מביא עלינו עוד סיבוב של שפיכות דמים.
לכן, אם נועם ואביבה רוצים לשחרר את בנם עליהם לשנות את המשוואה. לא עוד מה תעשה ממשלת ישראל כדי לרצות את החמאס ורוצחיו, אלא מה תעשה מדינת ישראל כדי להעניש את החמאס על פשע שביו של חייל של מדינת היהודים הריבונית. אמצעים לא חסרים. יש להעמיד את חייהם וגורלם של כלל תושבי חמאסטאן אל מול גורלו של גלעד, וכלפי העולם להצהיר באופן נחרץ, השיקולים ההומניטרים מסתיימים לפתחו של גלעד, ומתחילים מחדש לאחר שחרורו.
ימין ושמאל וגלעד שליט
