פרסומת נחמדה מתגלגלת ברדיו. מישהו דופק בדלת, ''מי שם?'' נשמע קול, ''המשבר'' עונה קול רפה, ''מי?'', ''המשבר הכלכלי'' עונה הפעם, קול תקיף. ''אהה, א-נח-נו אהה, לא בבית, תבוא אחר-כך''.
זה מה שרובנו מרגישים ביחס למשבר הכלכלי, היינו רוצים לצאת לחופשה, אולי מסע תרמילאות של מספר חודשים בהודו או דרום-אמריקה, לחזור ולראות שהמשבר חלף והכול חזר לקדמותו.
אך במציאות, שום דבר אינו חוזר לקדמותו, כל יום הוא יום חדש וכל משבר אינו זהה (אולי דומה, אולי מזכיר) לקודמו.
המשבר הנוכחי נובע מירידה עולמית בביקושים. לא ביקוש למוצר, או קבוצת מוצרים מסוימת, אלא לכלל המוצרים, בכל העולם. התוצאה, ירידת מחירים דרסטית של מוצרי יסוד ותשתית כגון נפט ומוצריו, מתכות, כימיקלים, מוצרי בסיס בחקלאות ועוד. ההמשך, ''הידוק החגורה'' שגורר ירידה בשכר, צמצום ימי עבודה ופיטורים. וכך יורדת לה רמת החיים שלנו והכלכלנים קובעים שהצריכה הפרטית יורדת והנה עוד ''סיבוב'' של ירידה בביקושים. ד''ר דוד סיון, תיאר, במספר מאמרים בפורום, את הסיבות למשבר ושורשיו. לכן לא אחזור על כך (
גורמי המשבר הכלכלי העולמי).
כלכלת ישראל תלויה ברובה (כ-66%) ביצוא. אם יש ירידה עולמית בביקושים, יש ירידה דרסטית בכמות היצוא שלנו, הן בסחורות והן בתמורה כספית, לכן, מדרך הטבע המפעלים מפטרים עובדים, אין אמצעי יעיל יותר לצמצם הוצאות מאשר פיטורים. גם צמצום שבוע העבודה ל-4 ימים הוא סוג של פיטורים. במקום ש-20% מהעובדים לא ירוויחו כלום הרי כל העובדים מרוויחים 20% פחות. זה אנושי יותר, אך אינו מעשי תמיד ולא מתאים לכל המפעלים.
וכמו שנאמר קודם, הפיטורים מביאים להקטנת הצריכה הפרטית ואז נפגעים גם העסקים שאינם מייצאים אלא מספקים את צרכי האוכלוסייה המקומית ושוב נוצר גלגל חדש של צמצומים ופיטורים.
לממשלה ולכל הגורמים העוסקים בכלכלה במדינה (בנק ישראל, ההסתדרות, התעשיינים, הסוחרים) אין שליטה על הנעשה בשווקי העולם ולכן אינם יכולים להשפיע על כמות היצוא. מנגד הם כן יכולים להשפיע על הצריכה הפרטית ובכך לנסות ולצמצם את הפיטורים באותם המפעלים שבסיס קיומם אינו יצוא (דבר שכל מדינות העולם מתמודדות עימו).
איך עושים זאת? על ידי הזרמת ''כסף'' לשוק המקומי. או במילים כלכליות: גרעון תקציבי.
עם פרוץ המשבר הנוכחי יזמה הממשלה תכנית כלכלית שכונתה ''תכנית האצה'' (האצת הפעילות הכלכלית במשק), התכנית עברה את מירב ''גלגוליה'' הביורוקראטיים ולאחרונה החלה לתת אותותיה בפעולות שונות, כגון, האצת פרויקטים תשתיים שונים וקידום אחרים. השפעת התכנית עדיין אינה משתקפת במשק בגלל מספר סיבות:
- רוב הפרויקטים הם במרכז והנפגעים הם בפריפריה (מפעל פרי הגליל ועוף העמק כמשל).
- נפגעי המשבר, המובטלים החדשים, הם או אנשים מבוגרים, יחסית, או אנשי היי-טק. ההשקעה בתשתיות אינה פתרון תעסוקתי אידיאלי לאנשים אלו.
- אין ממשלה, אין תקציב, אין אפשרות לאשר הקצאת כספים לפרויקטים חדשים. בקיצור: קיפאון .
השבוע הציג בנק ישראל באמצעות הד''ר קרנית פלוג, ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל את תכניתו ל''ריכוך'' המשבר הכלכלי (
תחזית קודרת של בנק ישראל: התוצר יתכווץ ב-1.5%). התכנית מניחה, קודם-כל, כי תהיה (בשנת 2009) ירידה של 1.5% בצמיחה הכללית, 2.5% בתוצר העסקי ורק 0.5% בצריכה הפרטית. התכנית מציעה השקעה של 1 מיליארד ש''ח בתשתיות, 750מיליארד בתקציב המדען הראשי, דהיינו בהי-טק וכ-2 מיליארד בתמיכה כזו או אחרת במובטלים.
מימוש התכנית יגדיל את הגרעון התקציבי ב-1% מעל ה-5% שכבר צפוי בגלל ירידה בגביית מיסים (
סטנלי פישר מתחפש לשר אוצר).
על פניו אין כל חידוש מרעיש בתכנית המוצעת. פקידי משרד האוצר הציעו תכנית דומה, בהבדל אחד, הקטנת התמיכה במובטלים במידה ניכרת (
מבול של תוכניות).
ובכל זאת, מה החידוש?
בראיון בתכנית הטלוויזיה ''לונדון את קירשנבוים'' ענתה ד''ר קרנית פלוג על כך במילה אחת: המינון.
ובזה בעצם סוד העניין של הצלחה או פספוס.
ההשקעה בתשתיות ובהיי-טק היא ניסיון לקלוט עובדים שפוטרו. כפי שציינתי קודם, אין התאמה מקצועית בין הדרישה לעובדים לבין העובדים שפוטרו ולכן יתכן שיוקצו יותר מדי כספים למטרה שלא תשיג את יעדה. התמיכה במובטלים ''ישנים'' וחדשים מתחלקת לכמה סוגים. השקעה בהכשרה מקצועית, הרחקת עובדים זרים בכדי לפנות מקומות עבודה לעובדים ישראלים, מס הכנסה שלילי שהוא מאין השלמה למשכורת וכן תמיכה ישירה במובטלים על ידי הגדלת דמי האבטלה.
כל התמיכה הזו בחסרי ההכנסה ובמיעוטי ההכנסה באה לעמיד לרשותם מקורות כספיים לקיום רמת חיים סבירה ומכובדת. ההנחה היא שהכספים הנ''ל יזרמו לנקודות המסחר וימנעו מהסוחרים מלהקטין את פעילותם ולפטר עובדים. מהמסחר הכסף אמור לזרום לייצור. ייצור לצרכים מקומיים. וכמו במסחר, ההנחה שכסף זה ''ישכנע'' יצרנים ויבואנים מלהקטין את פעילותם ושוב למנוע פיטורים.
ולמה המינון חשוב? כי עודף העברות למובטלים, למשל, יגרום להם לבזבז אותו במטרות או במקומות שאינן מועילים למשק הישראלי, למשל: סוף שבוע בתורכיה. זה, ללא ספק טוב לתיירות בטורקיה, אך לא תורם דבר למשק המקומי. גם הכסף שמגיע למסחר ולייצור צריך להיות בכמות שתגרום לעסק לרצות להמשיך ולעבוד ולא לממן מלאים עד מכירתם הסופית וסגירת העסק.
מנגד ישנה סכנה גדולה ביצירת גרעון תקציבי.
מדינת ישראל הצליחה בעשרים שנה האחרונות לקיים משק מאוזן שזכה להכרה ולאמון בינלאומי וכתוצאה מכך זרמו לארץ השקעות ומשקיעים רבים וכן נהנתה המדינה מיכולת גיוס כספים בריבית נמוכה, יחסית. חזרה לגרעון ממשלתי גדול ומתמשך עשויה למסמס את כל ההישג הזה. לכן גם פה חשוב המינון ולדעת הנגיד אין להגדיל באופן יזום את הגרעון התקציבי מעבר ל-1% בנוסף לגרעון הנובע מירידה בהכנסות המדינה.
כולנו צופים במתח ובעניין להקמת הממשלה החדשה, למינוי ראש ממשלה ושר-אוצר, שכנראה יהיה אותו אדם בשני התפקידים ולהתוויות המדיניות הכלכלית לשנים הקרובות. הפגישות המתוקשרות עם מזכיר ההסתדרות ומזכיר התעשיינים מרמזות על ''ממשלת אחדות כלכלית''.
הלוואי שכך יהיה, רק טוב יצמח למדינה מכך.
המשבר הכלכלי?
