בשנים שבין מלחמת יוני 1967 (''ששת הימים'' בשמה הרשמי) לבין מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שררה בישראל אווירת שיכרון ניצחון, כאילו עם שלם לקח סמי הזיה וסרב להתעורר.
בחלק מאותן שנים הייתי סטודנט באוניברסיטת חיפה. כיהנתי כעורך ביטאון הסטודנטים ''פוסט מורטם'' והייתי בין מקימיה של תנועת סטודנטים שמאלית, יהודית ערבית, שמה גוש ''יש'', שהצליחה לזכות בבחירות לאגודת הסטודנטים ב-1972. ההרכב האנושי של הגוש היה מרתק. לא רק יהודים וערבים. גם הרכב היהודים היה מגוון והתאפיין בשילוב בין ותיקים ומהגרים (''עולים'' בשפה הרשמית) מארצות שונות, בעיקר מדרום אמריקה, שלא עיכלו את עבודת האלילים סביב הצבא ואת האפליה כלפי האזרחים הערבים.
הניצחון של גוש ''יש'' עורר תגובות סוערות בציבור הישראלי. שיתוף הפעולה היהודי ערבי עורר חששות בשלטון הישראלי, שמא יש כאן תקדים שיכה שורשים מעבר לקמפוס.
גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, הגיבה בישיבת לשכת מפלגת
העבודה בעקבות הניצחון, ואמרה על הגוש
צריך לקרוא להם ''אין'', כי שום דבר ששייך למדינה לא יקר להם (ציטוט מהזיכרון).
בעיתונות הממוסדת היה גל פרסומים מסית נגד הגוש. רקטור האוניברסיטה, פרופ'
בנימין אקצין, התראיין ל''מעריב'' תחת הכותרת ''ביטאון הסטודנטים 'פוסט מורטם' מסית לעמדה אנטי ישראלית'' (10.3.1972). ''דבר'', ביטאון ההסתדרות דיווח על ''השתלטות הערבים בקמפוס'' (10.3.1972). ''הארץ דיווח על ''ניצחון לשמאלנים הקיצונים באוניברסיטת חיפה'' (10.3.1972). מאמר המערכת של ''ידיעות אחרונות'', אותו כתב אז העורך המיתולוגי ד''ר ה. רוזנבלום (מחותמי מגילת העצמאות) הופיע תחת הכותרת ''האויב מבית''. (1.3.1973). אלו הן דוגמאות מועטות משטף של מאמרים עוינים שעסקו בנושא. כל זאת, על אף שהגוש נזהר מאד לא להגדיר עצמו כאנטי ציוני.
אם בודקים היום את העמדות שהוגדרו אז ''כשמאל קיצוני'', אפשר להתפעל מהמתינות שלהן. מאמר שכתבתי תחת הכותרת ''לקחת מתקציב הכיבושים והסיפוח – להעביר לתקציב החינוך'' (''פוסט מורטם'' 17.5.1972), נכון היום כאז, אלא שהיום יהיו הרבה יותר אנשים, גם כאלה הרחוקים מכל שמאל, שיאמצו אותו.
בפרק במצע גוש ''יש'' המוקדש לשאלה הלאומית, שהיה לי הכבוד להיות בין מנסחיו, נאמר בסעיף 4: ''העם הפלסטיני הוא כיום היחידה הלאומית המקופחת במזרח התיכון, וגוש ''יש'' רואה בעצמאותו הלאומית בחלק מא''י – פלסטין זכות אשר אינה נופלת מזכותו של העם היהודי. כל פתרון מדיני חייב לקחת בחשבון את מאווייו הלאומיים של העם הפלסטיני ויעשה בהשתתפותו''. (מתוך המצע, מרץ 1973)
במלים אחרות: שתי מדינות לשני עמים. אז התקבל הרעיון כעמדה של ''האויב מבית'', כהגדרתו של ד''ר רוזנבלום, ואילו היום זו עמדה של חלק ניכר מהימין הישראלי.
ציפי לבני מנהיגת
קדימה נאחזת בעקרון זה כתנאי לכניסתה לממשלה.
כאן נכנסת למשוואה שאלת העיתוי. מה שהיה נכון וניתן למימוש ב-1972, כאשר מפעל ההתנחלויות היה בחיתוליו ומספר המתנחלים לא היה ממלא אפילו את אצטדיון הכדורסל של מכבי תל-אביב, האם הוא עדיין רלבנטי ב-2009, כאשר מספר המתנחלים מתקרב ל-300 אלף, ואם נוסיף אליהם גם את תושבי השכונות בירושלים שנבנו מעבר לקו הירוק, יעבור מספר היהודים שחיים היום בשטחים שנכבשו ביוני 1967, את ה-600 אלף.
בנסיבות אלה מתחלקת המפה הפוליטית ''שלא כדרך הטבע'' אם יורשה לי להשתמש בביטוי הלקוח ממישור אחר.
השמאל המסורתי ,
מרצ ו
חד''ש, ממשיך לדגול בפתרון שתי מדינות וכך גם חלק מהימין והמרכז, קדימה ומפלגת העבודה. פריסת ההתנחלויות היום, גם אם תצטמק מעט, אינה מאפשרת מדינה פלסטינית בת קיימא, אלא לכל היותר מדינת גבינה שוויצרית הנמצאת למעשה תחת שליטה ישראלית. אפילו אבו מאזן, שרבים בציבור הפלסטיני מוקיעים כמשת''פ ישראלי, לא יקבל פתרון כזה.
מנגד ניצב מחנה המורכב אף הוא משמאל וימין, שמסיבות מקוטבות לא רואה בשתי מדינות פתרון ישים. אנשי
הליכוד ומפלגות המתנחלים מתנגדים, פוליטית ואידיאולוגית, למדינה פלסטינית, וסבורים שהם יכולים להמשיך בכיבוש, בהתנחלות ובמשטר האפרטהייד, ולדחוק את הפלסטינים בתהליך איטי, שיכלול גם מלחמה אחת או שתיים, החוצה. נכבה בשלבים.
אותו חלק מהשמאל שתמך בפתרון שתי המדינות אבל נואש ממנו לאור המציאות שישראל יצרה בשטחים הכבושים, סבור כיום שהדרך היחידה לסיים את הכיבוש והאפרטהייד, היא, לעבור ממצב של עם אדונים למציאות חדשה של מדינה חילונית דמוקרטית משותפת לשני העמים, מהים עד הנהר.
יש להניח, כי הקהילה הבינלאומית, שהיום תומכת, לפחות הצהרתית, בפתרון שתי מדינות, תעבור אף היא תהליך של הסבה, בהבינה כי הזדמנות שתי המדינות חלפה, ויש להמירה בפתרון הדמוקרטי של מדינה אחת לכולם.
איש לא משלה עצמו, שפתרון המדינה האחת הוא קל. העוינות והמתחים בין שני העמים לאורך הסכסוך, הגזענות והאדנות שמרבית היהודים חשים כלפיי הערבים, הופכים את תהליך החיים ביחד בשוויון זכויות לקשה וכואב. דרום אפריקה מלמדת אותנו עד כמה התהליך הוא מיוסר ולעתים אלים, אבל לא בלתי אפשרי. ייתכן שכשלב מעבר לא יהיה מנוס מהעמדתם של ישראל והשטחים הכבושים תחת משטר בינלאומי שיפקח על תקופת מעבר מכיבוש לשותפות.
אחרו את הרכבת? פרק קטן בהיסטוריה
