בתחילת שנת 2006, במסגרת הבחירות שנערכו ברצועת עזה וביו''ש, לפרלמנט הפלשתינאי, זכתה מפלגת החמאס בניצחון גדול, וברצועת עזה בניצחון סוחף. הציבור העזתי הצביע בהמוניו למפלגה זו, למרות עמדתה הקשוחה ביחס להסדר מדיני עם מדינת ישראל, למרות כמות וסוג הפיגועים שאנשיה ביצעו כלפי הציבור הישראלי ולמרות שבחמש השנים, טרם הבחירות, אנשיה לא פסקו מלשגר טילים כלפי ישובים ישראלים ב''עוטף עזה''.
למרות כל זאת, הציבור העזתי, הצביע בהמוניו עבור החמאס.
החמאס שאב מזה עידוד רב ולאחר כשנה ביצע ''הפיכה'', גרש והרג את אנשי הממשל של ''
אבא-מאזן'', השתלט בכוח על כל מוקדי השלטון ברצועת עזה, החל לגבש כוח צבאי והגביר את מטחי הטילים כלפי ישראל.
מה חשבו לעצמם תושבי
רצועת עזה?
האם הם באמת ובתמים חשבו שניתן יהיה להמטיר טילים על מדינת ישראל כל יום ויום במשך שנים ובקצב של עשרות טילים ליום ומדינת ישראל תבליג?
מאחר ואיני חושב שתושבי רצועת עזה הם אנשים טיפשים, אני מאמין שהם הבינו שיום אחד צריך יהיה לשים סוף לדבר.
אך, מנגד, לא ראינו שום אמירות, שום פניות, שום הפגנות למען סיום ירי הטילים. נהפוך הוא, על כל ישראלי שנפגע הם חילקו ממתקים. לכן הפתעתם מהתגובה הישראלית היא צביעות לשמה. הם ידעו שזה יבוא, אך הופתעו שזה בסופו של דבר קרה.
כאשר אני שומע את הדוקטור היללן, שצר לי אישית, על מות בנותיו, מכנס, ברוב חוצפתו, מסיבת עיתונאים בלב ישראל ותוהה מדוע היה על הצבא לירות על ביתו אני מאמין, לאור מה שכתבתי לעיל כי הוא אדם צבוע מאוד ומשמש ביודעין פה לאנשי החמאס ולמעשיהם.
יש תרעומת רבה על ההרס הרב וההרג הרב שנגרם מההפצצות הישראליות. גם פה הצביעות והבורות חוגגות. כל מי שיבחן במבט היסטורי ניצחונות צבאיים בעבר, תמיד ימצא כי הניצחון היה כרוך בהרס ובהרג רב. איני מביא דוגמאות, כי הן רבות מספור, אין כמעט מלחמה שלא הסתיימה כך. לכן, אם רצינו לנצח ב
עזה (כמו ב
לבנון ב-2006), זה המחיר שהצד המפסיד היה חייב לשלם.
נהוג להגיד שהנהגת החמאס אינה מתחשבת בציבור העזתי. זה לא יכול להיות נכון. להנהגת החמאס בעזה יש כ-15000 חמושים הסרים למשמעתם.
לחמושים האלה יש נשים וילדים ואחים ומשפחה ובתים ועסקים.
זה הציבור.
פגיעה בציבור היא פגיעה באנשי החמאס וברצון שלו להלחם. לכן זה התחייב ממהות הפעולה. בכדי לפגוע בחמאס ולאלץ אותו להפסיק את מעשי הלוחמה כלפי ישראל יש לפגוע בציבור העומד מאחוריו.
מדוע הפעולה בוצעה רק עכשיו?
אני מאמין כי המשך ירי הטילים כלפי ישראל, לאחר ההתנתקות (8.2005) היה גורר פעולה דומה. אך מחלתו של ראש הממשלה דאז,
אריאל שרון, העברת השלטון הזמנית לראש הממשלה,
אהוד אולמרט, בחירות 2006 ומיד אחריהן מלחמת לבנון ה-2 ותוצאותיה גרמו למין קיפאון, די מדכא הייתי אומר, בהתנהלות ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל בשנים 2006-2008.
למעשה, החמאס אילץ את ממשלת ישראל להגיב לאור סיום הרגיעה וההגברה הגדולה בירי הטילים לישראל. שוב פעם אנו רואים, כפי שראינו עשרות פעמים בעבר, שהפלשתינאים והערבים בכלל קובעים את סדר יומנו וחבל שזה כך. מי שהיוזמה בידו מוליך את האירועים ולא ההיפך.
מדוע החמאס נהג כך?
תשובה ברורה אין לי. אני מניח, כפי שהיה עשרות פעמים בעבר, שאי-הבנתם של הערבים בכלל, את המנטאליות הישראלית גרמה להם לעשות טעות נוספת ולהפסיד הישגים של שנים.
כאשר מסתכלים, אחורה, על מאה שנות הקיום ההדדי של הערבים והיהודים בארץ-ישראל, רואים אין סוף של טעויות מצד הערבים. החל מאי-השלמה עם ההתיישבות היהודית, הברית עם הנאצים, אי הסכמה לתוכנית החלוקה, הפדאיון שגרמו ל
מערכת סיני, סגירת
מיצרי טירן שגררה את
מלחמת ששת הימים, שלושת הלאווים של
חרטום, הצידוד ב
סאדאם במלחמת המפרץ ה-1, הכשלת מפגש
קמפ-דיוויד ה-2, האינתיפאדה השנייה, חטיפת החיילים על ידי החיזבאללה שגררה את
מלחמת לבנון ה-2 ועתה הגברת ירי הטילים שגרר את מבצע ''
עופרת יצוקה'' והרס הרצועה.
מה יהיה?
קשה להגיד. הרבה עניינים אינם ברורים. כיצד תגובש הפסקת האש, מה יעבור במעברים ומה לא, מניעת ההברחות וכמובן גורלו של גלעד שליט. לעניות דעתי, יש עקרונות מוסכמים על הכול אך אין הסכמה על הפרטים ולכן עמוס גלעד בקהיר.
הגיגים (ראשוניים) על מלחמת עזה
