המושג ''הבית השלישי'' מתייחס למדינת ישראל דהיום. הראשון שעשה בו שמוש היה
דוד בן-גוריון בתום ''
מבצע קדש'' (1956). כזכור חצי האי סיני נכבש בתוך מאה שעות. לבן-גוריון זה נראה כנס משמים, כי הוא עשה ברית מלחמתית עם
בריטניה ו
צרפת, מחשש שישראל עלולה להפוך לעיי חרבות מהפצצות מצריות על ערי ישראל. ולכן הנצחון הצבאי הקל והמהיר גרם לבן-גוריון להיות קצת פזיז ולהכריז: ''קמה מלכות ישראל השלישית''. הכרזה מעין זו ראוי היה לה שתוכרז ביום ההכרזה על הקמת המדינה ב-14.05.1948. אלא שאז המדינה הצעירה נולדה אל תוך מלחמה שאסרו עליה כל מדינות ערב, ולבן-גוריון לא היה הבטחון לגבי העתיד. השני שעשה שמוש במושג זה היה
משה דיין, בהיותו שר בטחון, למחרת פרוץ ''
מלחמת יום כפור'' (1973), כאשר אמר בפורום סגור כי ''הבית השלישי בסכנה''.
''
הבית הראשון'' ו''
הבית השני'' בימי קדם היו שתי יחידות מדיניות שהתנהלו לפי דוקטרינה תיאולוגית. אמנם היתה ממשלה בראשה עמד מלך, אבל הרשות המחוקקת שלו היתה מערכת דתית שבראשה עמד כהן גדול. המלך אמנם שלט, אבל הרבון היה הכהן הגדול שבידיו היה כח תיאולוגי. הרי מושג ה''בית'' מצביע על מקור הכח שהוא ''בית המקדש''. מכאן שזהו שלטון דוגמטי שמתבסס על ''הכח שמעניק לו האלהים'', ולכן זה שלטון שאינו יודע פשרות. זו הסיבה ששתי המלכויות הראשונות שלנו נעלמו. לאחר שממלכת ''הבית השני'' המסגרת
המדינית-התיאולוגית חדלה להתקיים, את מקומה ירשה המסגרת התיאולוגית. הרבנים הם שהחזיקו את העם במסגרת קהילתית. כפי שהגדיר אותה הפרופ'
יעקב טלמון, מסגרת קהילתית של
''אחדות וייחוד''.
במאמר שכתב
אחד העם ''שבת וציונות'' אומר הסופר-הפילוסוף:
אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת אותם. דהיינו, אם היהודים הצליחו באלפי שנות גלות לשמור על זהותם כעם, זה תודות למנהיגות הרוחנית של כל הרבנים בכל הדורות. הרבנות המשיחית הזו נטלה על שכמה את תפקיד המנהיגות; ומה שעשה
משה ב-40 שנה בטרם באו אל הארץ המובטחת, הם הצליחו לעשות באלפיים שנות גלות - לשמר את האמונה האלהית בקרב העם. אבל כאשר רוחות חדשות החלו מנשבות בחלל העולם, רוחות שבשרו שינויים חברתיים ופוליטיים, טחה עינם של הרבנים מראות את המפץ המדיני הרובץ לפתחם. יוצא מכלל זה היה הרב שמואל מוהליבר, שהיה ממייסדי ''חיבת ציון'' ואחר כך מראשי הציונות הדתית. הוא היחיד מבין הרבנים, למיטב זכרוני, שהתייחס באהדה לתנועת ההשכלה, ועודד שתוף פעולה בין המשכילים לבין הדתיים. הרוב המוחלט של הרבנים המשיך לחכות לביאת המשיח. שהרי הכתוב אומר:
... וְשַׁבְתִּי אֶת-שביתכם (שְׁבוּתְכֶם) וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמוֹת... (ירמיהו כ''ט י''ד);
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם, מִן-הָאֲרָצוֹת... (יחזקאל כ' ל''ג). אפילו המשורר הגדול
י.ל. גורדון לא הצליח לעורר בהם ניצוץ של חשיבה חדשה כאשר הטיח במימסד הרבני:
לָאִישׁ אָשֶׁר יָדוֹ לוֹ לֹא תּוֹשִׁיעַ / לֹא יִשְׁלָח גַּם אֵל עֶזְרָה מְרָקִיעַ מְרָקִיעַ (''העגלה הטובעת בבוץ'').
במאמרו ''אמת מארץ ישראל'' אומר
אשר צבי (הירש) גינצברג, הידוע יותר בכנויו הספרותי ''אחד העם'' [ההדגשה של מחבר המאמר]:
ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכח - יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?? הנדודים של העם היהודי בתקופת הווצרותו גרמו לכך שבירתו (ארון הברית) הרוחנית למדה לחיות ולהתקיים גם בגלות. מאוחר יותר
ירושלים שלנו נדדה ל
בבל (התלמוד הבבלי), ואחר כך ל
טולדו שב
ספרד (תור הזהב) ומאוחר יותר ל
ווילנא, שהיתה ידועה בהיסטוריה היהודית כ''ירושלים דליטא''.
במשך אלפיים שנה הרבנים המשיכו לקיים את ה''מדינה התיאולוגית'' היהודית במסגרת הקהילות היהודיות. הרבנות משלה בכל הנוגע לחיי הקהילה, ידה בכל ועל פיה יישק דבר. והנה כאשר קמה המדינה, הרבנים לא הבינו עדיין כי תפקידם
הפוליטי-הפסאודו-מדיני הסתיים. ומעתה והלאה עליהם להתרכז בתקון החקיקה הדתית (ההלכה) והתאמתה לרוח הזמן. שכן במשך אלפיים שנה הם לא שינו בה דבר במטרה לשמור על האחדות והייחוד. אפילו
רבנו גרשום מאור הגולה לא תקן/שינה את ההלכה ביחס לנישואין. הוא רק פסק שיש
להטיל חרם על כל יהודי שישא יותר מאשה אחת.
להוותם של הרבנים לא הם
החזירו את השכינה לציון, ולא הם
גאלו את העם מארבע כנפות הארץ (תפילת שמונה-עשרה). אלא חבורה של אנשים עם אידיאולוגיה מדינית שהקימו אגודות כמו
ביל''ו ו
חובבי ציון, ואחר כך הגיע
הרצל ובעקבותיו ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. הרבנים המשיכו לחכות לביאת המשיח, והסתכלו על הצעירים החובבים האלה כעל הוזים בהקיץ. אבל מה לעשות שדווקא צעירים אלה פעלו לפי הכתוב במסכת ''אבות'':
אם אין אני לי מי לי? הסיבה לכך היא הדוגמטיות הנוקשה באמונתם של הרבנים. הם מתייחסים אל הכתוב בצורה צרה לחלוטין:
כזה ראה וקדש (משנה תורה, הלכות קידוש פרק א'). אין הם מעזים לראות את הכתוב בראיה רחבה יותר. אם נאמר בכתובים
כי מציון תצא תורה... ודאי שהכוונה היא אך ורק לתורת ישראל... ולא לשום ידע אחר או למדעים אחרים רחמנא ליצלן. ואם נאמר בתורת ישראל
... וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּתּוֹצִיאוּ (ויקרא כ''ו, י'), הכוונה היא אך ורק ליבול החדש של החטה, שיחליף את היבול הישן באסם. עולמם ומחשבתם כל כך צרים, שאינם מותירים מקום למעוף, שאפשר ליישם את עקרון החידוש בכל תחומי החיים.
לאחר הקמת המדינה, המפלגות סייעו בידי המימסד הדתי להמשיך ולהתמסד, כי רצו להסתייע בכוחם הפוליטי לצרכים קואליציוניים. התערבותם הפוליטית הבלתי נסבלת של הרבנים באה לאחר מלחמת ששת הימים. או-אז הם הוציאו מהארון את הצווי האלהי וחוקי ההלכה המאובנת, שהיא מעשה ידיהם של ה''גבאים'' מלפני אלפיים שנה; כאשר האדם חי בעולם מפגר, והתיאולוגיה וחוקיה שלטו בכל אתר ואתר ברחבי תבל רבא. היום בכל העולם המתקדם מקובלת התפישה שהדת היא אמונה שבין האדם ל''מקום''. משמע בין האדם לאלהיו.
הרבנים בקשו להוציא לפועל את הצו האלהי של כבוש הארץ, כאילו העולם ממשיך להתנהל על פי הקודים התיאולוגיים העתיקים. אלא שאת מקומם של ה
חיווי, ה
יבוסי וה
גירגשי תפשו ה
פלסטינים. את עמי הקדם אפשר היה לחלוש לפי חרב, כי המעצמות של אז התייחסו לנושא הג'נוסייד כדבר מובן. היום אין שום קצין וחייל שיעשו זאת, מה גם שזה בלתי אפשרי. כמו כן העלו הרבנים מן האוב את החוקה העתיקה (ההלכה) אשר קבעה שירושלים לא שלנו עד בוא המשיח. האיסור לעלות על הר בית, והחזרת מפתחות הר-הבית ל''ווקף'' המוסלמי, גרמו לכך שאבדנו את רבונותנו על ירושלים ביום שכבשנו אותה.
במעשה זה הם החדירו לשדה הפוליטי והצבאי מצוות ''עשה'' ו''לא תעשה'' מהתיאוקרטיה. בכך הם יצרו שתי ממשלות, ממשלת הדת וממשלת המדינה. כפי שזה נראה עכשו הם מנחיתים פקודות-צווים על קצינים וחיילים המשרתים בצבא. ואלה עומדים לא פעם אובדי עצות מול הסתירה שבין פקודות הצבא לבין צווי הרבנות. ובלשון עדינה נאמר כי דברים אלה עלולים להוביל לנקיטת צעדים שלא ישאו חן בעיני אלה ואלה. והתפתחויות אלה יובילו לחורבן, ממש כפי שכבר קרה בעבר... ועל זה הרי כבר נאמר
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. ואולי אין מנוס מכך שהתפתחות כזו היא מחזורית בקורות העם היהודי, והיא תאשר את דברי
שלמה המלך:
מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קוהלת א', ט').
חורבן הבית השלישי רק מידי הרבנות
