במשך שנים לעגנו על הערבים על כך שאינם משקמים את הפליטים הפלסטינים, ובמקום זאת הם תובעים כל הזמן להחזיר את הפליטים הללו למקום מושבם המקורי. לעגנו לצד המוסרי שבתופעה הזו, שמחזיקים מליוני בני-אדם בתנאי מחיה קשים; לעגנו על החלום שלהם לחזור לביתם, ואף הדבקנו לזה כינוי עברי יפה: ''החלום באספמיה'' – משמע שלעולם לא יתגשם; לעגנו על העקשנות הפלסטינית-הערבית, שנראתה לנו חסרת כל בסיס, כל עוד ישראל לא תתן את ידה לכך. אבל מסתבר כי לכל העולם יש מערכת ערכים של מוסר ומשפט מצד אחד, ומאידך לערבים ולפלסטינים יש מערכת שונה. אצלם השמש זורחת במערב ושוקעת במזרח; הסופות במזג האוויר אינן תופעות טבע, אלא מעשה ידי אדם. איך אמר לי פעם עורך-דין מצרי בכיר: ''הרי בספר הקדוש שלכם נאמר כי עצרתם את השמש. זאת אומרת שזה אפשרי''.
טענתי כבר בעבר כי ההישג המדיני הגדול ביותר של
סאדאת היה, שהשכיל להעביר את המאבק בינו לבין ישראל מ''שולחן החול הצבאי'' אל ''השולחן הירוק המדיני''. מלחמת יום הכפורים הוכיחה לו מעל לכל ספק כי על השולחן הראשון ידו על התחתונה. המח''טים שלנו הוכיחו את עליונותם בשדה הקרב על המח''טים שלו. בעוד שעל השולחן השני יהיו לו שני יתרונות. הראשון, מדינאות עשירה ועתירת-נסיון רבת שנים מול החשיבה החובבנית של ''ועד הקהילה'' שלנו. בלשון המצרית הציורית: ''אל תשכח שהנילוס כבר זורם שבעת אלפים שנה, ואנו זורמים אתו. וכדי לשרוד עם הנילוס אתה חייב להיות שחיין''. היתרון השני, במלחמה המדינית הוא יקבל סיוע אגפי מן ''המעצמה השביעית'' הישראלית, מול העתונות המצרית שלו שהיא נשלטת לחלוטין על ידו. למרבה הצער, הנסיון מראה שהוא השיג את שלו, בהתאם למודל שהוצג כאן.
איך הוא עשה זאת? ראשית,
בעקשנות מתמדת על תביעותיו הבסיסיות. שנית, הוא דרש הרבה מעבר למה שהוא רצה להשיג, כדי שתהיה האפשרות להתפשר על מאת האחוזים שלו. אזכיר רק דוגמא שרבים וודאי זוכרים אותה. בשלבי הפתיחה הראשונים של המו''מ סאדאת דרש מישראל, שתשלם למצרים 12 מיליארד דולר עבור שאיבת הנפט באבו רודס שבסיני. הוא ידע שאין כל סיכוי שמצרים תקבל את הכסף. אבל הוא דרש זאת כדי ''לוותר''.
הפלסטינים סרבו לקבל את החלטת החלוקה של האו''ם; יזמו מלחמה והזמינו את מדינות ערב לעזור להם לנקות את ארץ ישראל מיהודים; איימו לשחוט את כל היהודים, ומי שישאר חי הם יזרקו אותו לים (השכנים של דודה שלי שגרה בשוק הכרמל בתל-אביב נשחטו כולם, זוג הורים וארבעה ילדים). חלק מהפלסטינים ברחו מפני מוראות המלחמה. חלק אחר ברח כדי לפנות את הדרך לצבאות ערב לחסל את היהודים, וחלק אחר גורש במבצע לוד ורמלה. נוצרה בעיית פליטים פלסטינים.
הפלסטינים בסיוע מדינות ערב הצליחו להעביר את החלטה מס' 194 בעצרת הכללית של האו''ם, הקוראת להשבת הפליטים לבתיהם. ובמקביל הצליחו להקים מוסד מיוחד של האו''ם (אונר''א), שיטפל בצרכים ההומניטאריים של הפליטים עד להשבתם לבתיהם. צריך כאן להדגיש, כי באותה עת היה כבר קיים באו''ם מוסד הנציב הכללי לפליטים, שיעודו לשקם את הפליטים במקום
הִמַּצְאָם ולא במקום מוצאם. אבל הערבים מבקשים לבטל את הישגי המלחמה של הצד המותקף; להכיר באופן עקרוני בהחלטה 194, ולהשיב את הפליטים לבתיהם. ששים שנה הצלחנו להתנגד לדרישה, ועכשו חומת ההתנגדות שלנו נסדקה. הפלסטינים אומרים, כי ראש הממשלה
אולמרט הסכים לקבל את העקרון של החלטה 194 - זו כשלעצמה החלטה מסוכנת ביותר. אבל בפועל הוא יסכים לקבל רק 5000 פליטים פלסטינים, בצורה של טפטוף אטי. העקשנות הערבית נצחה, ואנחנו נשברנו.
לנשיא סוריה הקודם,
חאפז אל-אסד, לא בער לנהל שיחות שלום עם ישראל. הוא ידע שבכל מקרה מתי שזה לא יהיה, אפשר יהיה לנהל שיחות עם ישראל הוא יקבל את מה שקבל סאדאת. עובדה, עשרים וחמש שנים לאחר תבוסתו במלחמת יום הכפורים הוא הסכים לנהל שיחות עקיפות עם ישראל. ושם הוא דרש נסיגה מלאה לקווי ה-4 ביוני 1967. הוא נפטר. בנו
בשאר אל-אסד שירש אותו ממשיך באותו הקו. תחילה התנגדנו. אבל היום כאשר אנשי המעצמה השביעית הישראלית, תוקפים את ממשלתם ומסייעים לנשיא הסורי לקבל את מה שהוא דורש, לא נראה לי שנחזיק מעמד.
אסד האב טען פעם בקשר למובלעת
אל-חמה, כי זו נכבשה במהלך מלחמה, ומה שנכבש במלחמה לא מחזירים. נוסף לכך במלחמה ההיא נשפך דם סורי רב והרבה חיילים סורים נהרגו, ואסור שדמם ישפך לשוא. לכן אל-חמה חייבת להיות סורית. מה שמפליא הוא שאיש מבין כל ''המדינאים'' הישראלים לא העלה בפניו את אותה טענה לגבי ה
גולן.
לאסד הבן שיחק המזל. ההשגחה העליונה הציבה מולו ראש ממשלה שהסתבך בפלילים. וכדי להעיב על מעשיו הפליליים, מוכן אולמרט למכור את מכורתו בנזיד עדשים. כדי שייזכר בהיסטוריה באור חיובי. ואסד הבן החליט לשחק את המשחק המדיני של סאדאת. הוא מתעקש לחזור לקווי ה-4 ביוני, כולל את מובלעת אל-חמה. אבל בסופה של ההתעקשות, הוא ''יוותר'' על אל-חמה, אבל ישוב להיות שותף שלנו על הכנרת. ואנחנו נתן לו את הגולן, כי עז רצוננו לנגב חומוס ב
דמשק. יש בדמשק הרבה מאכלים הרבה יותר טעימים מן החומוס, אבל הרדידות הישראלית מסתפקת במה שהיא מכירה.
במאבק על ''השלום'' בזירת העתונות חוסר הפרופורציה בין המעצמות הסורית והישראלית הוא מדהים. הטלביזיה הסורית משדרת השכם והערב שסוריה לא תוותר על אף שעל. פרשנים סורים מרבים לדבר על כך שאפילו ישראל נכללה פעם בסוריה (זה נכון בתקופת הקיסרות העות'מאנית). עצם העובדה שמתירים לישראל להתקיים על אדמה סורית זה כבר וויתור גדול כשלעצמו. ואילו אצלנו, בכל מאמר בעתון, בכל מהדורת חדשות בטלביזיה המח''טים של המעצמה השביעית הישראלית אומרים ביחס להסכם עם סוריה כי
המחיר הרי ידוע, כוונתם להחזרת הגולן לידי סוריה. אבל אסד מתעקש, כי יהיה מוכן לנהל שיחות אתנו רק לאחר שישראל תתחייב להחזיר את הגולן. למרבה הצער העתונות שלנו תסרוק את בשרו של ראש הממשלה הבא בפרגולים עד שיאמר ''נכנע אני''.
בעבר תמיד הגענו למו''מ עם הערבים ללא תנאים מוקדמים משני הצדדים. אבל הערבים תמיד פתחו את המו''מ עם תביעות קיצוניות. אנקדוטה היסטורית קצרה תמחיש זאת. בשנת 1949 התקיימו שיחות על שביתת-הנשק באי
רודוס. בשיחות עם הסורים, היו''ר ד''ר
ראלף בנץ' פתח ושאל מי רוצה להיות ראשון.
משה דיין שהיה אז רק סא''ל נתן את הבכורה לקצין הסורי שהיה בדרגת גנרל. הקצין הסורי פתח ואמר כי הם דורשים לעצמם את חיפה כתנאי להמשך השיחות. משה דיין השיב באותה רוח, שישראל דורשת לעצמה את דמשק. הד''ר בנץ' הגיב ואמר שהוא מעריך מאד את ההומור, ואז הוא נגש לשיחות.
המדהים שישראל מעולם לא נגשה למו''מ עם קווים אדומים. לסאדאת היה קו אדום ברור. לפלסטינים יש שני קווים אדומים: הפליטים וירושלים. לאסד יש קו אדום ברור רמת הגולן. רק ישראל נדרשת להכריז ברבים על וויתורים לפני המו''מ. רק אנחנו תמיד נדרשים להציע רעיונות חדשים ופתרונות יצירתיים. הערבים מתעקשים, אבל אנו נדרשים לגלות גמישות.
העקשנות הערבית משתלמת.
העקשנות משתלמת
