יש בין הפוליטיקאים שלנו הטוענים שישראל נמצאת במצב חרום, והמבחנים שהיא עומדת לפניהם הם קשים מאד. משום כך הם דורשים להקים ממשלה לאלתר. אסור לאבד זמן יקר במשאים ומתנים פוליטיים לצורך עריכת בחירות חדשות לכנסת. לפי גירסה זו, אנו עלולים להקלע למצב חרום, בעוד שאנו משחקים את משחק הדמוקרטיה. וכפי שחז''ל כבר אמרו: ''איזהו חכם? הרואה את הנולד''. חזון המלחמה הבאה עם
אירן נגלה לשני המחנות הפוליטיים הגדולים, ומנהיגיהם דוחקים ב
נתניהו להצטרף לממשלת חרום לאומית - כדי שנהיה מסוגלים לעמוד בפרץ ביום פקודה. יותר מזה, הם תוקפים את נתניהו על אי הצטרפותו לממשלה, ומטיחים בו שהוא מעדיף את טובתו האישית על פני טובת המדינה.
מלחמת העולם השניה נמשכה כידוע שש שנים. ב
בריטניה העם לא הלך לבחירות כל עוד שהמלחמה נמשכה. העם האנגלי סמך על ראש ממשלתו,
ווינסטון צ'רצ'יל, שינהיג אותם לנצחון על ה
נאצים. במקום לנהוג כמו ה
רומאים בימי קדם, שנהגו למנות דיקטטור במצבי חרום, החליטו האנגלים ללכת בדרך דומה ולוותר על ההליך הדמוקרטי של בחירות, ושמו את מבטחם בראש ממשלתם. ומיד בתום המלחמה שלחו אותו הביתה.
דוגמא אחרת, הפוכה מזו, היא
ארה''ב. האמריקנים לא פחדו לנהל שתי מערכות בחירות, בשנים 1940 ו-1944 בימים מלחמת העולם השניה. נכון יהיה לדייק, שבשנת 1940 ארה''ב טרם היתה שקועה במלחמה באופן ישיר; היא הצטרפה למלחלמה בדצמבר 1941, לאחר שה
יפנים תקפו את
פרל הארבור שב
הונולולו. במקרה הראשון, האמריקנים שראו את
אירופה שקועה במלחמה, וחששו שמא המלחמה תגיע גם אליהם, החליטו לבחור בפעם השלישית את
פרנקלין דלאנו רוזבלט לנשיאם - בנגוד לנוהג שהיה נהוג עד אז, שנשיא לא נבחר ליותר משתי קדנציות. אבל חשרת הסופה המלחמתית שהעיבה עליהם גרמה להם לחרוג מהרגלם. עדיף להמשיך עם נשיא מנוסה מאשר להכניס לקלחת המלחמה אדם חסר נסיון. קל וחומר בשנת 1944, שארה''ב היתה שקועה עד צואר במלחמה - והם בחרו ברוזבלט בפעם הרביעית.
הנה לנו שני עמים מתקדמים שוחרי דמוקרטיה, שידעו לסטות ממנהגם הדמוקרטי, על מנת למנוע מעמם סכנת מלחמה. אינני יודע באם היה לשני העמים האלה ''אחד העם'' שלהם שהזהיר:
ארץ כי תחרב יקומו לה צ'רצ'יל ורוזבלט ויבנוה. אולם עם כי יחרב, מי יושיעו? יש לי הרושם שחושיהם הבריאים הם שהובילו את העמים הללו להחלטה נבונה זו. והרי אנו יכולים ללמוד מנסיונם של אחרים - הלא כן? אבל לא.
ומה אצלנו? הרי כל הלכות הדמוקרטיה של ישראל נשענות על הפילוסופיה הדמוקרטית של שתי מעצמות אלה. יתרה מזאת, לנו כן היה ''אחד העם'' שהתריע בשער בת-רבים שיש לנהוג בתבונה בשינוי העתים.
אילו נהגנו לפי המודל הבריטי, מאחר שאי אפשר להשאיר את ראש הממשלה על כנו, מזכירות המפלגה השלטת היתה מתכנסת ומטילה את תפקיד ראש הממשלה על בעל הנסיון המוכח מבין שריה, ובוחרת ב
שאול מופז לתפקיד ראש הממשלה. לחילופין המזכירות או הסיעה בכנסת היתה בוחרת לתפקיד באחד ממנהיגיה, ולא מתפלשת במשחקי דמוקרטיה של בחירות מקדימות. ובשל כך מאבדים חצי שנה מבלי לדעת אנה אנו באים. גם המודל האמריקני היה אומר, שהפורום הבכיר של המפלגה היה מתכנס ובוחר בשאול מופז ומסתמך על נסיונו הבטחוני הרב.
שרת החוץ, הגב'
ציפי לבני, יצאה גם היא חבולה מן המלחמה האחרונה. החלטת מועצת הבטחון מס' 1701 לא הביאה למפנה המיוחל, וראינו מה נשאר מהחלטה זו במציאות. ולאחר המלחמה היה לה העוז לומר בפומבי שהיא אמרה לראש שהוא צריך להסיק את המסקנות ולהתפטר. אבל משסרב לעשות זאת, היא נשארה לכהן בממשלתו כאילו לא קרה דבר. היא העדיפה את ההצמדות לקרנות המזבח - והמציאות הישראלית הוכיחה שהדבר משתלם.
מאידך,
אהוד ברק (הגנרל המעוטר ביותר בצה''ל, האיש בעל המח האנליטי, ועוד כהנה וכהנה מליצות) גם הוא נצמד לקרנות המזבח. הוא מסרב לעזוב את כס שר הבטחון, מתוך תקווה שכסא זה יביא אליו את ''הכתר'' של הנהגת המדינה. אלא שדא עקא, הצבוריות הישראלית כבר לא קונה את הרהב הזה. הטעות הגדולה ביותר שלו היתה כאשר הוא לא תבע מאהוד אולמרט להתפטר - או-אז היו נערכות בחירות בישראל, והעם היה אומר את שלו.
הטרגדיה שלנו היא כזו, שמרבית הצבור בישראל רואה ב
נתניהו את האיש עם כושר המנהיגות והכישורים המתאימים ביותר להנהיג את העם בשעה זו. שעה שכל האחרים הלכו לחפש את האתונות - ומצאו בטעות את המלוכה, והם אינם רוצים לוותר עליה. לכאורה, לפי המודלים האמריקני ו/או הבריטי הם היו צריכים לאפשר לנתניהו להגיע לתפקיד בהליך דמוקרטי של בחירות. ואם לחילופין העם היה בוחר במישהו מהם, אז איש לא היה מטיח בהם שהם זכו בתפקיד באקראי.
זוהי אינה התנהגות של מנהיגים בשעת חרום. זוהי פופוליטיקה זולה.
הדמוקרטיה בסכנה או הכל פופוליטיקה
