ההוויה האינטלקטואלית - האידיאל האנושי והתדרדרותו לחד-קוויות רטורית/מניפולטיבית
בפרשת אוסלו ניתן לראות את אחת מהונאות הענק של שימוש ברטוריקה על ידי אינטלקטואלים. כבר אריסטו היצביע על סכנותיה של הרטוריקה. רוב הבריות הם אנשי מעשה, ביצוע ותפעול מיומנויות שונות (know how). מאידך,האינטלקטואל לוקח על עצמו את הרחבת הידע והניסיון האנושי, תוך איסוף ידע קיים ממקורות רבים, והתוויית פרספקטיבות כלליות, לקחים והמלצות על בסיס ידע רחב זה. זאת עקב מיומנויות של ראייה רבת מימדים (בניגוד להליכה אחר קו מחשבה אחד, הרווחת אצל האדם הממוצע), יכולת לאתר גורמים סיבתיים מרכזיים וכן לנטר ולזקק מגמות ותכליות בים הניסיון האנושי, תוך אי איבוד איי משמעות בתוך עומס המידע הזה. זאת בדומה לניטור סיגנלים מובנים בתוך מה שנראה כרעש כאוטי (חסר סדירות) באותות הרדיו המגיעים מהחלל החיצון.
זהו האינטלקטואל כפי שנועד להיות. מאידך, הנושא שדנו בו רבות, המכונה ''בגידת האינטלקטואלים'' מתייחס, לגישתי, לשימוש במיומנויות הללו ליצירת השאות, הונאות, וליבוי פנטזיות, למטרות ''זרות'' להבנה האנושית הנקייה גרידה. כך, האינטלקטואל, ממיר את משימת-העל האפיסטומולוגית (הרחבת הידע הטהור בצירים מרכזיים) למטלות מניפולטיביות בשרות גורם זה או אחר, או בשרות קבוצה פרטיקולרית שהוא חלק ממנה, תוך חתירה לכוח, כסף, או ''גם זה וגם מזה לא אחסר''. הכשרון, הדמיון והמיומנויות המופלאות, נרתמים לשרות הונאה ומניפולציה. למעשה, אף המדינאי השרוי בהווית ביצוע וקבלת החלטות, איש העסקים בעל החזון, התעשיין בעל האינטגריטי והמעוף, הפעיל הפוליטי הסוציאל-דמוקרטי האירופי השרוי במציאות יוזמת חברתית, כל אלה ואחרים, חרף מלוטשותם בהוויות עולם, עשויים ליפול כטרף קל בידי האינטלקטואל, ה''חמוש'' בנשק מסוג מהפכני, בדומה לנפילת ממלכת האינקה האדירה במאה ה-16 בידי 500 לוחמים ספרדים החמושים במספר תותחים וברובים שלא נראו שם עד אז.
אבל, הבגידה אינה רק במטרות בסיס - ידע טהור לעומת מניפולציה. בגידת האינטלקטואל הינה גם בכלי עבודתו, שכן הרב-מימדיות של מרחב הידע מתדרדרת בהכרח לרטוריקה: שזירת קו יחיד של מחשבה בהתאם למגמה המניפולטיבית, תוך התעלמות מידע רב, נתונים חשובים ומרכזיים, והקשרים נרחבים מהם נשלפות עובדה או שתיים במנותק מהשאר, תוך הטיית משמעות הדברים לכוון המניפולטיבי.
מאפיינים מניפולטיביים במובהק וליבוי פנטזייה אוטופיסטית בהוויית אוסלו
כך, למשל, עשוי לבלוט לעין במרחב ההוויה האנושי והמושגי של הסכם אוסלו מה שנראה למעשה כסוג של הונאה ובקנה מידה ענק, כלפי נותני כספים, יוזמי קרנות ופוליטיקאים אירופים מחוגים שונים. זאת תוך פנייה לרומנטיקה האוטופיסטית שלהם, תוך התוויית פנטזיה קולוסאלית רבת תנופה ומובנית לפרטיה של ''שלום עלי אדמות'' היכן שניטשת מזה דורות עוינות קשה, אולי יותר מכל מקום אחר בעולם.
והרי כיצד ניתן להתעלם מהגלוי כל כך לעין? עוינות קשה משאול זאת הינה תוצאת התנגשות בין שתי מגמות חזקות ביותר: הגאווה הערבית במסורת היסטוריית הכיבושים, העוצמה והמורשת של האיסלאם, והשאיפה לסלק הפולש מארצם כפי שסילקו את הצלבנים, גם אם יארך הדבר (כפי שהיה במלחמות הצלבנים), ובכל אמצעי שהוא, כולל לוחמה פסיכולוגית, שידולים, קניית גורמי עולם תחתון וסמים בישראל וכדומה. מאידך, קיימת נחישות היהודים בישראל, שאין להם מקום אחר תחת השמש, וגם ברור להם שמדינות העולם לא יפתחו לפניהם את שעריהם, כפי שקרה בתקופת השואה, בה מנפיקי הפספורטים והסרטיפיקטים קפצו ידם.
מכיוון שניתן להניח שאנשים כמו ביילין ואחרים אינם טיפשים יותר מהאדם הסביר הממוצע, הרי שלא מן הנמנע להסיק שהתרחש כאן משהו בדומה להונאת ענק - אפילו אם נניח שהיתה כאן מידה של אשלייה עצמית בנוסח הדו-חושב האורוולי (מלחמה היא שלום, אהבה היא שנאה וכדומה): מצטיירת כאן אפשרות מניפולציה, למעשה הונאה מבחינות רבות, משרטטת פנטזיות וחסרת תקדים במימדיה, כלפי גורמים בקהילייה האירופית - בין השאר יתכן שכלפי הלורד לוי, מקורבו של טוני בלייר, שככל הידוע תרם בהתלהבות סכומים גבוהים והטיל על הכף כובד משקלו ויוקרתו - ואידיאליסטים אחרים, אירופים ויהודים - אנשי פיננסים והשפעה פוליטית. זאת, כמו גם, כמובן, כלפי גורמי ביצוע וכוח במרחב הפוליטיקה הישראלית. אחד התוצרים ההכרחיים של קימום בסיס הכוח וההוייה של הסכם אוסלו, היה שינוע תהליך אדיר היקף של עיצוב דעת הקהל הישראלית, תהליך שאופנן אף הוא על ידי הרטוריקה החד מימדית אך המרהיבה ורעה לתפארת של האינטלקטואלים.
איך ''לעשות דברים עם מילים'' מול כורח הנסיבות - ''אוסלו'' כמשל לאינטלקטואליזציה רטורית
מה מנע מלהבחין, להעלות בזכרון ולהסיק מסקנות מעובדות רלוונטיות הזמינות לכל אדם בעל שכל ישר, זה המוצג בקונסטרוקציה ההיפותטית של ''האדם הסביר'', דהיינו, מפעיל השיפוט התקין?
שאלה קובעת כאן היא האם אנו בכלל יכולים להביט באופן בלתי מוטה וישיר במציאות? ואם איננו יכולים, האם אנו עשויים להכלא עד כלות בבכחנליה (מעין פרץ חושים אורגיאסטי) של עינוג פנטזיה קטלני, לכודים במקסם הרטוריקה של המניפולטור והכריזמטיקן המיומן, בפרט זה בעל העוצמה האינטלקטואלית? זאת בדומה לניסויים בעכברים שהפעילו באמצעות דוושה אלקטרודות המגרות את מרכזי ההנאה במוח, באונות הפרונטליות ובאיזורים מוחיים נוספים, תוך פניית עורף לצורכי הקיום הממשיים, עד גוויעתם ברעב. האם המציאות היא למעשה רק מה שקורה במוח, והמוח וההכרה בתורם ניתנים לעיצוב עד תום על ידי המילים?
משנות ה-20 ועד ימינו מציגים זרמים מרכזיים בפילוסופיה את היכולת לברוא מציאות בעזרת מילים: אסכולת פרנקפורט, הזרם הלינגוויסטי בפילוסופיה שמקורו בוויטגנשטיין, ג'והן אוסטין ואייר (למשל הצגת המושג speech acts) וכן היידגר, במידה מסויימת, וכמובן, הפוסט-מודרניזם היונק מהיידגר
ומניטשה.
מולם עומדים בפרץ אנשים בודדים כסיר קארל פופר, הפילוסוף הדגול של המדע, הביולוגיה, החברה והמטפיזיקה (יהודי במוצאו), הנתלה בכוחה של המציאות האובייקטיבית, באקטים מושכלים השואפים להכירה כפי שהיא, ובמטפיזיקות שאנו יוצרים בהתמודדותנו עם המציאות.
אך מי הם ''אנו''? פופר הוא אינדיווידוליסט. ''אנו'' פרושו, בראש ובראשונה, מאבק אינדיוידואלי הכרתי. האסכולות האחרות הן במידה רבה קולקטיביסטיות, ועוסקות בכינון המציאות באמצעות הכוח הקולקטיבי הקובע את ההכרה. כך, בעוד על פי מרקס הכלכלה ומגמת גורמי היצור קובעים באופן דטרמיניסטי מי בעל הכוח, דבר המכונן את ההכרה, הרי המגמה המודרנית מתרכזת בכוח לבדו כגורם ראשוני, וטוענת שזה מכונן את המילים כדרך לכינון ההכרה התואמת להווית הכוח. משיג הכוח הוא זה שבכוחו גם לכונן את ההכרה באופן חד-סיטרי באמצעות המילים על ידי שליטה על כלי התקשורת ההמוניים.
דוגמאות מוכרות לכך בצוק העיתים, היו ביטויים פרדוקסליים הלקוחים מהוויית אוסלו כגון ''קורבנות השלום'' (דבר והיפוכו, שכן שלום פרושו סיום מציאות קורבנות המלחמה) או ''חלון הזדמנויות'' (בו ישראל נדחקת לבצע את ''מה שמצופה ממנה'', ואיפוא כאן אקט הבחירה בהזדמנויות שונות?).
אבל, שאלה אחרת ומרכזית היא אם הכוח הזה אכן מוליך למצב טוב או גרוע. והנה, שוב חוזרת אלינו ''המציאות'' או בוחן המציאות של פופר בחלון האחורי (אך המרכזי מבחינה קיומית). ניתן לאמר שאמנם, גם את התוצאות בשטח ניתן להכפיף למניפולציית המילים והרטוריקה ולעוות את משמעותם, אך אפקט זה נחלש ככל שבאות עדויות סותרות מכיוונים מגוונים, המחייבים את הרטוריקה כל פעם מחדש ללהטוטנות הולכת וגוברת. מכיוון שהתחנה הסופית אליה מובילה הרטוריקה היא תמיד אחת, הרי שלהטוטנות המילים החוזרת ונשנית עד לזרא נחשפת בסופו של דבר במערומיה מול ריבוי ארועים סותרים, כאשר האומרים ''המלך הוא עירום'' (ותמיד יש כאלה בדמוקרטיה תקינה) מציתים לבסוף בגפרורם את הלהבה הטופחת על פני הרמייה הרת האסון.
אכן, בשאלה מהי המציאות ניצב הפרט לבדו עם תבונתו, בעוד חשיבה קולקטיבית ומניפולציות מילוליות יכולות לדחוף אותו רק עוד כברת דרך בכוון התהום, כפי שאנו מכירים מהתופעה הפסיכולוגית של group think (חשיבת קבוצה) העשוייה להטות את השיפוט התקין לכוון כשלים הרי אסונות.
והנה, בארועי התקופה האחרונה קיימות ראיות נוספות לכך, שקיימת מציאות חופשית, מעבר למציאות הכוח ומילות בעל הכוח המוחדרות להכרתנו ומקבעות מעין מציאות קולקטיבית וירטואלית שכולנו סוגדים לה.
כך, יש הבדל בין מניפולציות המלה של כוח בוטח, ומילים ההופכות לפיתוי עם החלשות הכוח ואובדן הביטחה.
מה קובע אובדן בטחון הכוח? האם סייג והגבלה על ידי כוח אחר? לא רק. כאן קובע כוח המציאות או כוחן של הנסיבות, ושוב אנו חוזרים לקרל פופר המחלץ אותנו מהשבי במלכודת הזבובים (ביטוי של ויטגנשטיין, ראה למעלה) של המלה והכוח הערום.
תנודות הכוח ומעברי הכוח אכן מותנים במידה גבוהה על ידי המציאות החיצונית. כוחה של המילה המניפולטיבית נחלש והולך כשקיים תהליך נמשך בו המציאות טופחת על פני מילות הכוח, הפנטזיות, והמיתוסים הקולקטיביים. כך פתיחת הפלשתינאים בלוחמה נגדנו המגובה על ידי ארצות ערב, ובמידות שונות על ידי מדינות אירופאיות, יפן, סין והקהילייה הבינלאומית, היא שהביאה לעליית הימין בארץ, ולגבור האוריינטצייה הלאומית/ימנית. לא הנסיבות הכלכליות ברוח המרקסיסטית (שכן החלשות המשק ועליית האבטלה היתה אמורה להעלות דווקא גורמי אוריינטצייה סוציאלית כגון השמאל הקיצוני או ש''ס), וכן גם לא רשת מילולית/סמיוטית המהווה, לפי בית מדרשם של אינטלקטואלים כאלה ואחרים, את המפגש המתווך שלנו עם המציאות. המציאות בכל זאת פעלה את פעולתה באופן ישיר, ניתן לאמר, הגם שלא מיידי. מניפולציית ההכרה באמצעות מילות הכוח והמקסם תובעת את מחירה: אובדן זמן, תכופות יקר, לעיתים קריטי.
נסיגת המלה הכוחנית כלפי רוך הפיתוי נוכח הלם המציאות
כיצד השפיעה המציאות הסותרת על מילות הכוח והמניפולציה? ניתן לראות כאן תהליך הדרגתי הנמשך בזמן. בשנות שגשוג הווית אוסלו הוצגו קורבנות הטרור הערבי - שהגיע לשיא מוקדם בשנים 95-96, כאשר אזרחים נטבחו בהמונים באוטובוסים ובמרכזי ערים כ''קרבנות השלום''. ''קורבנות השלום'' אינו ביטוי טרנזיטיבי (עובר הלאה), המוליך ומצביע כלפי מושגים אחרים; זהו ביטוי המתכנס בעצמו, כלומר ביטוי רפלקסיבי (מתייחס לעצמו).
ניתן להבחין כי הצבת הפרדוקס המילולי (ראה למעלה) הזה אינה מבטאת רק שרירותיות של כוח. כאן יש גם אמונה בוטחת בצדקת הדרך, כלומר הביטוי מושלך באופן גורף כלפי המציאות בכללותה (ולא כלפי אובייקטים ספציפיים), מציאות הצופנת בחובה רק טוב, מעין ''שלום עלי אדמות'' מיתולוגי ברוח אוטופיסטית המעורטל מתוכן ספציפי ומזיקה למציאות בשטח, המוליך רק ליתרונות מרהיבים. יתרונות הפנטזיה. יש כאן הנחה בוטחת. הנחה זאת הופרכה על ידי המציאות.
ומה קורה כשנמשכת הלאה המציאות הסותרת את הפנטזיה?
עם היחלשות הכוח על ידי המציאות שטפחה על פניו (ולא, כאמור, עקב שרירותיות בולמת של כוח אחר, רשת מניפולציות מילוליות, או שינוי המציאות הכלכלית) הופכים הביטויים המניפולטיביים/רפלקסיביים המשקפים ביטחה, למילות פיתוי. עכשו מדובר כבר על ''חלון הזדמנויות'' (בסביבות ספטמבר 2001 כמדומני) המשקף תקווה וריבוי אפשרויות בחירה (ראה ניתוח ההטעיה שבביטוי זה למעלה). מאוחר יותר, עם המשכה של המציאות הבוטה והיחלשות הביטחה, עולה הביטוי ''אופק מדיני'' - ביטוי המשקף ריצודי זוהרו של שחר חדש (דומני בסביבות דצמבר 2001, כשגבר הטרור עם ביקורו של הגנרל זיני בארץ ערב חג המולד, וכן בסביבות אפריל 2002, עם עליית המדרגה של הטרור הפלשתיני למימדים בלתי נסבלים בתקופת הפסח).
מה מאפיין ביטויים אלה? אלה הן בעליל מילות פיתוי שאינן רפלקסיביות (מכונסות בעצמן) אלא טרנזיטיביות, כלומר מצביעות ועוברות בתנופה באופן ספציפי כלפי:
- מרחב ההזדמנויות המתעצם והזוהר הממתין לנו - וזאת בעיצומו של טרור פלשתינאי חסר פשרות!
- הצבעה כלפי שינויים מדיניים מפליגים לטובה שרק ממתינים להחטף על ידינו (שוב, בעיצומו של טרור חסר תקדים). רוץ וחטוף.
זאת, כמובן, אם רק נעשה המהלכים שבמידה רבה מצופים מאיתנו מראש ובאופן יחידני. דהיינו ללא בחירה בין אפשרויות, אלא תוך דחיקה כלפי האפשרות היחידה והמוגדרת היטב שהותוותה בהסכם אוסלו ונדחתה על ידי הפלשתינאים בבחירתם בדרך המלחמה, כאשר אפשרות זאת הוצעה להם במלואה. האם איננו משחקים כאן עם עצמנו והכרתנו באמצעות מילות הקסם, ללא זיקה לממשות החיצונית?
כאלו היו אגב גם מילות הפיתוי של היוזמה הסעודית, ששמרה על נימה אופטימית ואף התוותה מעין מקסם מעורפל מאחורי מילים עמומות, אך במהות לא היתה שונה ממתווה ''אוסלו''.
הארי פוטר, מקסמי הרטוריקה וסגנון תרבות רטורי
שאלת המציאות הינה, אפוא, בעלת מרכז כובד משל עצמה, וכאן מן הראוי שכל אדם או קבוצה יבחן את הדברים לאור תהליכיה ומגמותיה של המציאות, כפי שהיא נראית, ולא ל''עצבה'' באמצעות מקסמים סמיוטיים נוספים ותרצנות המאפיינת באופן היסטורי את מחשבת השמאל (כפי שראינו את אותה וירטואוזיות רעה לתפארת בהצדקת השרץ הסטליניסטי של משפטי מוסקבה ומשפטי פראג). דבר זה עשוי, כמובן, לחסוך זמן יקר וקריטי. אך בין הרצוי ובין המצוי ניצבה לה תנופת הענק הרטורית והמרהיבה של אשפי המילה - אינטלקטואלי המקסם והמניפולציה. אולי לא מקרי הוא שבתקופת הווית אוסלו קנה לו מהלכים גורפים סיפורו של מכשף אחר, הארי פוטר. האם הוויית אוסלו וכוחה יונקת במידת מה מרוח התקופה של התרפקות על מקסמי אשפות קמאיים? האם יוסי ביילין ודומיו, הניצבים לפנינו כדמויות אסתטיות הדורות ללא דופי, בבלייזר ללא רישומו של הקיץ הישראלי הקשה, אינם אלא מגלמי הידורו של האשף האלגנטי, או אם תרצה, השמאן הקמאי, בפסאדה של רציונליות אינטלקטואלית שקולה מאד וקרירה משהו? האם הוויית ''אוסלו'' - יוסי ביילין ודומיו, תרבות אוסלו, השיח שצמח בסביבת ''אוסלו'' - הינם ''האופיום של ההמון המשכיל'' (כפארפרזה על דברי מרקס ''הדת היא האופיום של ההמונים'') של שדרות אוכלוסיה משכילות לכאורה ואקלקטיות למעשה?
מה מקורה של אקלקטיות (''התפזרות'' לינארית-חד-קווית הכרתית ומושגית, תוך הצבה ''זה בצד זה'' של יסודות מושגיים) זאת שהשתלטה על הוויתנו כאן, והאם להווית הרטוריקה האינטלקטואלית של ''אוסלו'' יד בקביעת סגנון התרבות הרטורי?
הכוונה ב''סגנון תרבות רטורי'' להיווצרות מבנים הכרתיים בעיקר שתצורתם חד-קוויות (לינאריות) ופרגמנטציה (ניתוקיות), ולכל מה שלא רב-מימדי, רב-קווי, מערכתי ומתואם הדדית, כפי שאינטלקטואליות השואפת כלפי ידע טהור אמורה להיות:
- אקלקטיקה הכרתית;
- התמכרות להבזקים תקשורתיים במנותק מהקשר;
- אי קישור עמוק בין דברים; קו מחשבה יחיד ודילול מורכבות מושגית;
- זכרון קצר-טווח היסטורי ומדיני; מוכוונות להווה נקודתי -
א. מיעוט הזיקה לפרוייקטים רב שלביים המושלכים לעתיד מתמשך וכן-
ב. התרוששות התחושה של היסטוריה אישית וקולקטיבית;
- נהנתנות בכוח ''הישגי'' אשפיות/כשפנות/מקסם/טריקים ותחבולות ''ממזריים'' כביכול, שהינם חסרי מאמץ אך אפקטיביים לכאורה, בנוסח הארי פוטר;
- השתלטות טון דיבור נחרץ, כריזמטי כביכול ובוטח בכוח הכיווניות הברורה שהוא מתווה, על התקשורת, השיח הציבורי והבין-אישי ובמידה מסויימת - האקדמי, או ניגודו - מלל משתרשר ואקלקטי, הנתפס כשקול, ''הוגה'' ונבון - שניהם כאחד נעדרי מאמץ ותובנה אינטלקטואליים כשלעצמם;
- צדקתנות ומוסרנות כפוזה חברתית/קולקטיבית ה''אדישות'' במידה זו או אחרת לצדק חברתי טבעי ומוסר במובן הרווח הקאנטיאני (''עשה מה שהיית רוצה שיתווה חוק כללי'') או במובן האנושי הבסיסי והחופף חלקית לקאנט, של הלל הזקן (''ואהבת לרעך כמוך'').
וכמובן, מעבר לכל אלה, באופן הכולל בתוכו ומקים בתנופה את כל אלה, הלך רוח פוסט-מודרניסטי, הנותן כתב גירושין למציאות, בשם מציאותם האולטימטיבית של קטעי טקסטים ומילים, שהינם כביכול חזות הכל.
הרע לתפארת - התדלדלות הרוח והרמטיזם חבורתי
ידועה התופעה בקרב חבורות האוחזות בידע אזוטרי ואקזוטי (כגון נניח, השתלטות חייזרים הדוחים 3 מתוך 10 הדברות ומוסיפים 4, על מסצ'וסטס בדצמבר 2003, ועלייתה באותו זמן של יבשת אטלנטיס האבודה באיזור האיים הקריביים) שכאשר אמונותיהם נסתרות על ידי המציאות, אין הם חוזרים בהם. נהפוך הוא, הדבר תורם עוד יותר לגיבושם החבורתי, ולאמונותיהם נוסף ידע איזוטרי ומוזר עוד יותר, המתרץ את הכשלון כנקודתי בזמן ללא השלכות לעתיד. האמונה בתרחיש ההכרחי מתחזקת עוד יותר, אך הם נעשים מסוגרים יותר בתוך עצמם והשיח שלהם נעשה מאופיין יותר ויותר בז'רגון הניתן לפענוח על ידי יודעי ח''נ בלבד. עיקרו של ז'רגון זה הינו הרחבת הפער והנתק בין הניבויים לגבי מה שעתיד להתרחש, ובין המציאות. ז'רגון זה כולא למעשה את האוחזים בו בתוך רשת מילולית/סמיוטית, המתרצת בדרכים אקזוטיות ומפולפלות כל סתירה בין המציאות לאמונות. בקרב חבורות אזוטריות אלה אכן מתקיים בטהרתו חזון התעתועים של הפוסט-מודרניזם, אודות הכרה הנקבעת חד משמעית על ידי המילים, תוך נתק גמור מהמציאות.
במקביל לתהליכים אלה של תגובה איזוטריסטית/מילולית-הרמטית להפרכות מצד המציאות, רואים אנו גם תהליך חברתי נוסף של הרמטיזציה. הכוונה לקיטוב ''אנחנו-הם'', ''בני־ברית - אויב''.המעגל הנתפס של אויבים ושוחרי רע עולה, ובני מגזרים שקודם נתפסו כניטרליים נתפסים עתה בעקבות פירכות המציאות כ''בני חושך''. גם מוטיב הצדקתנות או הטוהר הפנימי עולה, ובני החבורה נתפסים כנושאי טוהר אולטימטיבי של בני אור, השרויים במלחמת איתנים הרת-עולם עם בני חושך הרבים והחזקים.
ברור, אם כן, שפירכות המציאות יוצרות שנאה קשה, המופנית לא פנימה, כלפי האמונה שנבגדה על ידי המציאות, אלא כלפי קבוצות אחרות, תוך היתלות כמעט בכל דבר ועניין ב''חבורות החושך'' כמוקד לשנאה. תהליך זה, של התכחשות למציאות בחזית רחבה, אינו טבעי; כל החושים והתובנות הבסיסיות זועקות חדשים לבקרים את מחאתם הטבעית - שכן האדם מוכוון בכל מערכותיו הגופניות למציאות הקונקרטית. לשם התעלמות מההתראות האורגניות והטבעיות הללו מתחייבת שטיפת מוח מתמדת ושיח קבוצתי מאד הדוק בין חברי חבורת האיזוטריה, הן למגמת העמקת ההרמטיות הז'רגונית/תרצנית, והן להאחזות בכל עובדה בודדת העשוייה כביכול לתמוך בגישותיהם, במנותק מההקשר האקולוגי -המציאותי והמקיף (קשב להקשר האקולוגי-הכוונה ל-''קשב והישענות הכרתית על חתך נרחב של המציאות'', ולא במובן ''איכות הסביבה'' - ראה פסיכולוגים המציבים גישה זאת כ-James Gibson, 1966,
Cognition and Reality, Ulric Neisser , 1976 תוך התוויית גישה חדשנית ומהפכנית לתופעות החשיבה, ההכרה, התפיסה והזכרון, ואף מיכאל שרון, בספרו החלוצי ''
חלוקת קשב'' אודות אינטליגנציה טבעית סימולטנית, תצורות אירגון-מידע ותפקידים מורכבים, גומא, ספרי מדע ומחקר, צ'ריקובר, 1997).
''סובלנות מדכאת'' ובסיסים פילוסופים וחברתיים של תרבות רטורית והתרוששות ההוויה
מעניין כי מידה זו של תוקפנות ושנאה המופנית פנימה והחוצה היתה קיימת אצל בני חבורת ביתנייה שהיו אינטלקטואלים צעירים - מיעוטם סיימו חייהם בהתאבדות (ראה מאמר ב''ארץ הצבי'' - ''
זרע הבגידה במציאות - המיתוס של ביתניה''). זאת עקב מאבק התודעות ההגליאני/ניטשיאני שנקטו בו, מאבק שתוצאתו מוכרעת בכל מומנט על ידי הברק אך החלקיות ההכרחית של אקט הימום תודעתי, שאינו נושא כל זיקה אקולוגית למציאות בכללותה, אך שמשתלט ומכונן את ההכרה של הזולת באותו רגע.
במאמר זה דובר על השפעת הגישה ההגליאנית ב''פנומנולוגיה של הרוח'' ו''דיאלקטיקת האדון והעבד''. אמורפיות מאיינת חוזרת ונשנית של השתלטות מהממת על ההכרה וקיבוע מעין מציאות מדומה והרמטית, הינה לב ליבה של ההגליאניות.
והמציאות עצמה? אינדיקטיבית לכתב-הגרושין ההגליאני למציאות הינה תגובת הגל כשנודע לו שנתגלה כוכב לכת חדש הסותר תאורייה קוסמולגית ספקולטיבית שבנה, במעשה כשפים הארי פוטרי ללא כל השענות על מתמטיקה או לפחות על אינטואיציות מתימטיות (שלא בדומה לפאראדיי, שתגליותיו בתחום החשמל לא נשענו על ידע מתמטי, שכן לא ידע כלל מתמטיקה, אך נשענו על אינטואיציות מתמטיות חדות ביותר, שזכו לביטוי מתמטי מובנה במשוואותיו של מקסוול). הגל אמר אז משפט שראוי לציינו בתולדות דילולה של הרוח האנושית: ''אם המציאות אינה מתנהגת על פי התאוריה שלי, יקח השד את המציאות''. מאבק וכיבוש תודעות זה תוך הרמטיות למציאות, הינו אמנם מרכזי גם אצל המושפעים מהגל במידה גבוהה, כגון בן אסכולת פרנקפורט, ואחד ממניחי היסוד המרכזיים למחשבת השמאל החדש של שנות ה-60 , הרברט מרקוזה, שבספרו עב הכרס מ-1941,
Reason and Revolution - Hegel and the rise of social theory נמצאים, לדעתי, כל הגרעינים שהטרימו הן את מחשבת השמאל החדש, והן את הסינתזה הפוסט-מודרניסטית שהתפתחה במידה מכרעת ממחשבת השמאל החדש ואסכולת פרנקפורט, תוך הטמעה נוספת ברוחם של היידגר וניטשה.
כך למשל, בספרו ''
סובלנות מדכאת'' גורס מרקוזה את הטיעון המניפולטיבי הבא אודות הכורח להשתלטות רטורית - כלומר, לגישתי, אכיפת מסכת ידע חד-קווית - על ההכרה - על מנת לכונן את הווית המציאות הכוללת בעזרת מקסם המלה הרטורית: מכיוון שאנו מוצפים במילים, אינפורמציה וידע ממקורות מגוונים ובעיקר רבים מאד, הרי האדם שאינו יודע במה לבחור, נעשה כסומא בארובה לגבי מציאותו והוויתו, עקב הפלורליזם הזה (שוב ההנחה שההכרה נקבעת חד משמעית על ידי המילים, ושאין לאדם הממוצא כל יכולת שיפוט תקין אודות המציאות, לא כל שכן למגע ישיר עם המציאות). לכן, יש להחדיר בו באמצעות הכוח (המאפשר שליטה בכלי התקשורת, בסוכני חיברות, ובמעש האקדמי) את קו המילים הנכונות שאין בילתן. שכן הסובלנות לפלורליזם אינה, לפי מרקוזה, אלא צורה מתוחכמת של דיכוי.
כך, במעשה להטים הארי פוטרי, הופכת הרב מימדיות והרב קוויות של התמודדות הכרתית עם אינפורמציה מגוונת ממקורות רבים, שהינה לב ליבה של חשיבה בונה אינטלקטואלית במובן האמיתי - שכן גוון מידע מאפשר להתקרב למציאות כפי שהיא באמת, ברוח הפלורליזם הרעיוני של הליברל הדגול בן המאה ה-19 ג'והן סטיוארט מיל - הופכת היא לביטוי של דיכוי.
אכן, אין להכחיש שהמאמץ האינטלקטואלי הינו מכביד ומדכא לגישת רבים, ולמה לא לפתוח עצמנו לרווחה לרטוריקה החד-קווית ההארי פוטרית הזורמת אלינו מאינטלקטואלי הבלייזרים האלגנטיים, שכביכול גם משגרים אלינו ברקע הדברים, במובלע, את ברכת הדרך המתחייבת בנסיבות אלה, בנוסח ''ברוך בואך, הבהמה שבאדם''?
תרבות רטורית וחד-קוויות בזיקה לבעיות חברה וסביבה
למעשה, גורמים רבים באליטות הוותיקות בעלי האוריינטציה השמאלית, בפרט דור הצעירים, רתמו ועדיין רותמים את הווייתם לרטוריקת אוסלו. זו ונגזרותיה השתלטו על כל השיח הציבורי הישראלי. שהרי מחשבת השמאל עוסקת בעיקרה בנושאי צדק חברתי ורווחה חברתית, ואילו בקרב הדור החדש הזה קיימת התכחשות כמעט טוטלית לנושאים חברתיים/סוציאליים ממשיים. בארצנו צמחה התופעה המוזרה הזאת שאין לה תקדים במערב, שצעירים הקוראים לעצמם שמאליים עוסקים באופן בלעדי כמוכי אובססיה רק בשאלת הסכסוך הבין-אתני והטריטוריאלי הישראלי-ערבי, לעיתים, למרבה האבסורד, ועד כמה שהדבר נוגע לחשיבה חברתית, תוך הרכנת ראש בפני הסמכותנות הפאן ערבית, הנושאת תכופות גוון פאשיסטי ואוטוריטארי מובהק (ראה מפלגות הבעת' בעירק ובסורייה). האם ההבנה לליבם ו''יאושם'' של המתאבדים הפלשתינאים הנחפזים ככפויי שד לטבח אזרחים במספר רב ככל האפשר, תוך ויתור על האוטונומיה האישית, אינו אלא ביטוי לויתורם של צעירים רבים על האוטונומיה האינטלקטואלית שלהם, בשם ההצטמצמות הנענית לרטוריקת המקסם והמניפולציה?
כאן אנו רואים במובהק את סימני ההיכר של חבורות איזוטריות/הרמטיות שהמציאות טופחת על פניהם.
כאלה הן הבוז, תחושת הטוהר העצמי והשנאה, הגוברים ככל שהמציאות מתעקשת על שלה. ''בני החושך'' אכן רבים ומתעצמים לתפיסתם, וההסתגרות, הז'רגוניות הפנימית התרצנית ההרמטיות והשנאה הולכים וגואים: הפשיסט נמצא בכל מקום, כל ישראלי כמעט נושא עימו את שרביט המדכא הרצחני או הפרימיטיבי/ברברי או הנדחק שלא בדין (למשל העולים מרוסיה), ובודאי שרבים מ''בני חושך'' הינם מצחינים, בלתי אסתטיים, מבוהמים להחריד, שלא כ''מחננו'' הטהור והאסתטיקנים האינטלקטואלים בבלייזרים, גיבורי רומן המשרתות מרהיב הפנטזיות, הבנוי הן לבני אליטות צעירים והן לסנטימנט קשיש יותר, המתחבר עם הכרה אקלקטית.
השנאה הפנימית והחיצונית בלווי לתחושת הטוהר, והתחושה שהמציאות של בני חושך הולכת וסוגרת, הביאה רבים מבני הכתות האיזוטריות/הרמטיות שהמציאות טפחה על פניהם להתאבדויות קולקטיביות המוניות (כגון חסידי הכריזמטיקן דייויד כורש). התאבדויות ארעו גם בקרב צעירי ביתנייה תלמידי הגל, מרקס וניטשה. האם חסידי ביילין ותואמיו, ומסתגרי הווית ''אוסלו'' והרמטיקת הפוסט-מודרניזם דוחפים את כולנו להתאבדות קולקטיבית, כזו או אחרת? שהרי אין להתעלם מכך שאג'נדה שכולה על טהרת ''אוסלו'' הביאה להזנחת המישור החברתי, לרוח רעה, קצרת סבלנות ותוקפנית השורה בהוויה הציבורית ואולי גם באירגונים שונים ורבים, ויתכן שתרמה את תרומתה הלא טהורה למידה של נסגנות כלכלית או אף למידה של ייבוש יזמות רב-שלבית, המחייבת אינטלקטואליות אמיתית והשראה.
כך, שגב המנותק מצרכי המציאות, שכל עיקרו התבשמות באקלים ה''טוהר'' ההרמטי של ''מחננו'' המציב על נס נושאים מנותקים כגון ''חוקה לישראל'', הביא להתעלמות מבעיות חברתיות ממשיות כגון:
- בישראל קיים הפער הגדול ביותר במערב, בין בני העשירון העליון לבני העשירונים התחתונים.
דבר זה נושא עימו, פרט לעניין הצדק החברתי, מטען חברתי הרסני, העשוי להתבטא באלף ואחת דרכים, כגון מטעני עוינות צפה וחבלנות לאטנטית (ניסתרת) במישורי חיים רבים, כמו גם אלימות ממשית.
- בארצנו קיים שיעור האלימות בבתי ספר הגבוה ביותר בעולם.
- למרות שמספר המכוניות לאלף נפש נמוך באופן משמעותי בישראל מזה שבמערב, הרי צירים מרכזיים הינם פקוקים בשעות קריטיות, ומאות אלפי ישראלים נשחקים מדי יום פעמיים לפחות, באינפרנו של השתרכות מתישה בטור ארוך ואטום של אלפי כלי רכב. דבר זה תובע אף הוא מחיר כבד בתחלואה, לחץ ועוינות צפה. חרף ההאטה הממוצעת הגבוהה בתנועת כלי רכב בכבישים, אין בדבר כל נחמה, שכן מספר נפגעי התאונות בישראל הוא מהגבוהים בעולם, גבוה בהרבה מזה שבאנגליה, איטליה, גרמניה או אף מצרים, כמדומני, בהן המהירות הממוצעת של רכב עבור מרווחי זמן ממוצעים גבוהה הרבה יותר.
הכבישים בישראל הינם כבישים זועמים ואכזריים, הרחוקים ממידות אנוש ורווחתו גם מבחינת השילוט והיכולת לתקן טעויות דרך בעזרת פניות מתאימות (למשל ככרות התנועה - ה-roundabouts באנגליה). הנהג הישראלי הינו, ככלל, קצר סבלנות ובעל מטען איבה צפה, חסר התחשבות בצרכי הזולת, אולי בגלל סך המתחים המצטבר. ובאופן פרדוקסלי, הוא גם נוטה לעכב את אלה שמאחוריו, תוך פגימה ביעילות התעבורה וקניסת עצביו של הזולת. רבים הנוהגים בכביש כפי שהם נוהגים, תוך צדקתנות ''לאט זה בטוח'' היו נעצרים בארה''ב מייד על ידי שוטר תנועה, היה נאמר להם לפסק רגליהם ולפרוש ידיהם על הרכב תוך רכינה, והיתה נערכת להם במקום בדיקת שכרות או סם, תוך הצגת אי אלו שאלות נוקבות.
- ישראל הינה המדינה היחידה בעולם פרט לסעודייה בה קיימת עבדות לכל דבר ולעיני כל. המדובר הן בעובדים זרים והן בשוק בשר של יצאניות שדרכוניהם נלקחים מהם למנוע בריחה, והם ''מטופלים'' תוך העברה מייד ליד וכליאות עונשין ממש כ''דוד תום'' המוכר, תוך תנאים סוציאלים ירודים שבירודים. דבר זה אינו יכול שלא לפעול את פעולתו בכוון הסתאבות חברתית כללית.
- רמת הוראת המדעים ירדה מאחד המקומות הראשונים בעולם בשנות ה-50 למקום ה-33 בעולם כיום, והמתמטיקה, בה הצטיינו תלמידי ישראל בממוצע הרבה מעבר לרוב עמיתיהם בעולם והשתלבו בחמישייה העולמית הפותחת, ירדה לסביבות המקום ה-37 כיום. החינוך הסביר הפך לפריבילגיה אליטיסטית לחלוטין, תוך פערי ענק בין המרכזים והפריפריה הדרומית והצפונית. ולתשומת לב הגזענים שבנו: השיעור הגבוה ביותר של זכאי תעודת בגרות בישראל הינו בקרב ערבים נוצרים, כשלאחריהם באים התלמידים היהודים, ומתחתם מדשדשים ערבים מוסלמים. יוצא שהגורם התרבותי הינו מכריע בהישגים לימודיים, וגם מה שמכונה ''חומר אנושי מעולה'' עשוי להתדרדר ללא תקנה בסביבה אנושית מרוששת תרבות.
ניכור והתכחשות למהותנו הטבעית ביותר - מורשת התרבות הרטורית של ''אוסלו'' ותואמיה
מכיוון שגורמים באליטות הפכו לחבורות איזוטריות/הרמטיות לכל דבר, הרי שמושג ה''אינטלקט'' הפך בידי רבים מחוץ למעגלי אליטות האינטלקט הרטורי, לכינוי נרדף לאופן התפלפלות איזוטרי, הרה ז'רגון ונסתר, המנוגד לתחושות הסבירות והשכל הישר אודות המציאות. והרי אינטלקטואליות טבעית וחשיבה רב כוונית הינה זמינה לרבים. יוצא שהשימוש באינטלקטואליות (רטורית אמנם) הפך מונופול של שכבות מבודדות באוכלוסיה, הכרוך בתקשורת פנימית ההופכת ז'רגונית והרמטית יותר ויותר, תוך יצירת מטעני שנאה נגדיים מצד חלקים אחרים באוכלוסייה. גם אצל בעלי החזקה על האינטלקטואליות, וגם אצל מנושלי או מנוחשלי החזקה הזו נוצרה למעשה ''תרבות'' נוגדת-אינטלקטואליות במובנה האמיתי. כך התדרדרו מוקדים מרכזיים של ההוויה הישראלית, לתרבות ''טלנובלות'', לתרועה נוכח חזיונות ''פיספוסים'' טלוויזיוניים המציגים אנשים המחליקים על קליפת בננה, לחיפוש הבזקי תמונות מהממי חושים וקטעי פרשנות המעודדים אקלקטיקה והבנה מדומה בסגנון סיפור רכילות, ולסוגים אחרים של ריפיון הכרה וחשיבה. זאת תוך הרתעות מהחשיבה החייה, הנושמת והנוסקת למרחבי גבהים של הרוח האנושית, דחיית ושנאת המורכב, הנבון (בניגוד לנחרץ או המשתרשר), הרב-כיווני והרב-שלבי, ואי הבנה שמדובר אולי בתפקוד האנושי הבסיסי ביותר, הטבעי והפשוט ביותר בהוויתו.
''פשוט'' - בניבדל מעלילות נכלים וסיבוכי יתר של מאבקי אדם-אדם מהממים תכופות בנבזותם ומלחמת הכל בכל שפשטה בארצנו ברבים ממרחבי החיים והעשייה - בסביבות עבודה וסביבות חברתיות ואירגוניות רבות מנשוא. התלהבות היתר של ''חבורה לחבורה - קבירה'', ו''אדם לאדם זאב'', פועלים לצמצם את מרחב האפשרויות של ההווייה הישראלית וליצור תחושת חנק ביחס ליזמות בונה ומפלסת נתיבים. תפקוד אנושי זה של שימוש באינטלקטואליות הטבעית במלוא משרעתה הינו ''פשוט'' - בגלל עצם ההנאה בשימוש בו, הנאה המעוגנת בעצם היות כל יצור אנושי בנוי משחר בריאתו להתמודד עם סביבה מורכבת.
אוסלו - צמיחתה של תרבות רטורית
