דוקא סיפור שיבתם של בני כפר-עציון אל ביתם שחרב, השבוע לפני 40 שנה בדיוק, יכול להציע מודל מרפא לסכסוך שני-העמים בארץ הזו.
מזה ארבעים שנה מתגוששות התודעות של ''שחרור ושיבה'' למול ''כיבוש ונישול'' ביחס לתוצאות מלחמת ששת-הימים. אבל חכמינו לימדונו בפרקי-אבות ש''בן ארבעים לבינה'', ואני, שגדלתי בישוב בשומרון ואת ביתי הקמתי בקיבוץ
כפר-עציון, מנסה להציע לעצמי ולמי שיחפוץ בשנת הארבעים ל''שחרור''/''כיבוש'', מספר התבוננויות ותובנות שמנסות להיחלץ מהשיח המוכר ומשתי-התודעות המתנצחות תדיר.
אני רוצה להתחיל דוקא בזכות-השיבה. לא זו הלאומית, המאיימת עדיין על תודעת הרוב הישראלי ומן הצד הפלשתיני נחווית כזכות הבסיסית הלגיטימית ביותר, אלא ב''זכות-השיבה'' שנתבעה ומומשה חודשים ספורים לאחר המלחמה, השבוע, ביום כ''ב באלול, לפני ארבעים שנים בדיוק. היתה זו קבוצת ''הילדים'' מכפר-עציון, צעירים וצעירות בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, בחלקם הגדול יתומים מאבותיהם, שנפלו במערכה על הגוש בתש''ח, אשר מעל קברו הטרי של חברם
מאיר שנור, שנפל בקרבות ששת-הימים הכריזו: ''אנחנו שבים הביתה!''. גם הכרזתם הספונטנית, שנשענה על זיקה וכינון מתמשך של זכרון הבית שחרב והשאיפה לשוב אליו, וגם משאם-ומתנם עם ממשלת אשכול דאז, הושתתו על ''זכות אבות'', על תחושה עמוקה של קשר למקום ושל ''צדק היסטורי'' לשוב וליישבו מחדש. הסיפור היחידאי שלהם גבר על מדיניותה הכללית של ממשלת-ישראל באותם הימים (ולמעשה עד היום) בהתיחסות ל''שטחים המוחזקים'' , עד לבירור מעמדם בזירה הבינלאומית ולאפשרות לכונן יחסי-שלום עם מדינות ערב השכנות.
אבל סיפור שיבתם של בני כפר-עציון יכול ללמד כל מי שיחפוץ בכך על ''הסיפור הגדול'' של המקום הזה:
סיפור של שתי קבוצות לאומיות נבדלות, בעלות שרשים קדומים משותפים (אתניים, תרבותיים , ואפילו דתיים) שבנסיבות ההסטוריות שנוצרו הגיעו להתנגשות על אותה פיסת-קרקע. יותר מכך: סיפורן של שתי הקבוצות מורכב מסיפורים רבים של פרטים, משפחות, חמולות, כפרים וקהילות שתודעתן וימי-חייהם נצרבו במקום מסוים. כך מנהגים שהתפתחו, מסורות של כתב ושל על-פה, ו''תבנית נוף מולדת'' שנותרה חקוקה בנפשות הפרטיות והקולקטיביות. וכבר למן השלב הראשון במפגש בין שתי הקבוצות נוצרה תודעה שלטת של מלחמה ושל ניצוח: מלחמה על הקרקע, מלחמה דמוגרפית, משני-הצדדים, של ''ספירת ראשים'' ממש (חשבתי לא-פעם על האירוניה שדוקא בבניו של
אברהם, שהובטח לו כי לא יוכלו למנות את זרעו, עסוקים כל-הזמן במפקד ובמניין...), ועד למלחמת-דמים ממש, שמלווה את הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל כבר למעלה ממאה שנה. כל זה כבר קרה. האמנם זה מוכרח להימשך?
היום אנחנו יודעים שלא הגענו ל''ארץ ריקה''. היום אנחנו יודעים שבכינונה, צודקת ככל שתהיה, של ריבונות יהודית במקום הזה, נפגעו באופן ישיר ערביי ארץ-ישראל, שסמוך ונראה להתעוררות-הלאומית שלנו החלו מפתחים תודעה ושאיפות לאומיות משל-עצמם. אין בדברים הללו מלהסיר את האחריות של הדינמיקה הרעה שאנחנו מסוחררים בה מכתפי שני-הצדדים. אבל דוקא בעקבות שיבתם של מתיישבים יהודיים לביתם שחרב לאחר 19 שנות כיבוש ירדני, ניתן להתחיל ל''אמן'' את התודעות, כפי שמאמנים שריר מנוון, להכרה בזיקה של הפליטים הפלשתינאיים למקומות בהם חיו, בחלקם במשך עשרות ומאות בשנים, טרם מלחמת-העצמאות שלנו ב-1948, ה''נכבה'' שלהם. לתחושתי, ניתן לאט-לאט להפוך את התודעה ממצב של לוחמה והתנצחות למצב של השתלבות משותפת במרחב: גם מן האפיונים המיוחדים של השיבה לכפר-עציון נוכל ללמוד כ''דגם מכין'' ל''שיבות'' עתידיות, הפעם, אולי, גם מן הצד הפלשתיני: העובדה כי המקום בו התקיימו בתש''ח ארבעת קיבוצי-הגוש נותר לא-מיושב הוא שאיפשר את ההחלטה לשוב אליו. מכך נגזור שאין מתקנים עוול בגרימת עוול חדש: בכל מקרה שלא יהיה, בין אם מדובר על דגם של ''שתי מדינות לשני עמים'' ובין אם נחתור ליצירת קונפדרציה דו-לאומית כזו או אחרת, לא ייתכנו נישולים נוספים של מתיישבים, הן יהודים והן ערבים, בכל המרחב שבין הירדן לים. תיבחנה אפשרויות לשיבת פליטים שיחפצו בכך למקומות בהם התקיימו כפרים ויישובים גם בתוך קווי 48, על או בסמוך למקומות שלא יושבו מאז ונותרו בשממונם. כמובן, שיש להפעיל תכנית מדיניות קרקע חדשה, שתקח בחשבון חלוקה שוויונית יותר של משאבי-קרקע ממה שהיה נהוג עד-כה, בכל דגם מדיני שייבחר.
בכפוף לכך, עשויה להיווצר מציאות מרתקת בשני-המרחבים של ישראל-פלשתין:
ערביי-ישראל שיוסיפו לחיות בתוך קווי 1948, ומתיישבים יהודיים שימשיכו את חייהם מעבר לקו הירוק (גם, ואולי, תחת ריבונות אחרת) יהוו סיכוי להיות ''אוכלוסיות גשר'' ו''שגרירות שלום'' בין שני העמים, ולא ייחוו עוד כייצוג הפרובלמטי של הסכסוך, כ''מסמלי-כיבוש'' מחד או כ''פצצה מתקתקת'' מאידך. או-אז יוכל הסיכוי ליצירה הדרגתית של אמון ואחריות משותפים לשוב ולשרות באהל האב הקדמון אברהם.
בשולי הדברים: (ובעצם, אלינו – בעיקרם):
המאמר ראה אור, בשינויים קלים, בכמה בימות בעיתונות ובאינטרנט לפני מספר חודשים.
ברור לי, גם ממספר תגובות שקיבלתי מבני-קהילתנו, חלקם מ''ילדי כפר עציון'', שלא לכולנו יש כח או מקום באג'נדה להתחיל לאמן שרירי-הכרה מסויימים, או לעמול על פרדיגמות חדשות. אבל אני חש, שכפי שרבים מאיתנו סבורים ש''כפר עציון לא על עצמה ללמד יצאה כי אם על הכלל כולו ללמד יצאה'', שאם יצא קול אחר, ופעולות סמליות ומשמעותיות יופיעו מהמקום הזה ביחס לגורל שני-העמים, זו יכולה להיות בשורה גדולה, בתוך ההתיישבות ביהודה ושומרון בפרט ובמרחבי הארץ ככלל.
ראינו בשנתיים האחרונות, סביב המאבק בתוואי גדר-ההפרדה, שהדבר ניתן להיעשות. ישנן שותפויות פוטנציאליות רבות בין שתי האוכלוסיות השכנות, המתנחלית והפלשתינית, ודוקא מהאיזונים והבריאות שקיימים אצלנו, כך אני חש, ביחס לפועלים, לכפריים השכנים, נוכל להצמיח ראייה כוללת יותר, בעזרתה נוכל ליצור אפשרות של קבלה ואולי אף של קירבה ביום מן הימים. אני מדבר על התחלה בקטן, בשימת-לב לגר הגר בקרבתנו, בצמצום החשש להעלות על רכבינו טרמפיסטים ולגשש סמול-טוק יומיומית, נורמטיבית כמעט. לפקיחת עיניים לחמולות שיושבות בקרבנו – בינינו לגבעה הצהובה ומעל ואדי שחט, וליישוב הקטן שנחנק באי-יכולת להתפתח ולו לבניו ממשיכיו בחירבת זכרייה, בואך דרך האבות. בעיני רוחי (הפרקטיות לגמרי , הלא משורריות), אני רואה אותנו מסייעים להם להגיע לתכנון מול הרשויות / הממשל הצבאי, כך שבניהם שמתחתנים לא ייאלצו לגלות בכח לארטס ולמקומות מרוחקים יותר. אני מרגיש שאנו, המתיישבים היהודים בגוש, התבססנו באופן שאין עליו עוררין, ויכולים להכיל גם מובלעות ערביות קטנות, בעלות רצון טוב. שוו בנפשכם איזו תהודה מפתיעה תיווצר לכך שקבוצה מתוכנו תסייע לתושבי זכרייה להשלים את בניית המסגד המקומי שלהם, שמתעכבת כבר שנים בתואנות שונות מצד הרשויות ''שלנו''?
אני רואה גם הרבה מעבר מזה: תארו לעצמכם משלחות שלנו באות אל משפחות-פועלינו, בלילות סיום הצום ברמדאן (בעוד כחודש) עמוסות בפרי מיבולינו?
ועוד: אני מדמיין, כבר בקיץ הקרוב, את חנוכתו ברוב-עם של: ''קולנוע מעל העמק'', באזור המזנון, מעל עמק-הברכה, מסך-ענקי, מחצלות וכסאות והבאים – מעמנו ומעמם, בלי פראזות גדולות ודיבורים אידיאולוגיים או דיאלוגיים – פשוט נשאבים יחד לחוויית המימזיס המכשפת של סרטים טובים, באוויר הנהדר שלנו. ועוד ועוד.
אני יודע, צריך יהיה בכל זאת לארגן סידורי-אבטחה, ואיך עושים את זה בלי לפגום באווירת היחד וכולי - ואני יודע שאם נרצה אין זו אגדה.
בעיניי, למרות אקורד הסיום הכל-כך טראגי – גם זהו אחד השיעורים שעלינו עוד ללמוד ולפתח מהאבות-המייסדים בהר הטוב הזה, לפני למעלה משישים שנה.
(ותודה למיירון, שאנו מסעירים זה את זה בעניינים אלו ואחרים זה כמה שנים.)
בזכות השיבה
