ז'אן אנרי דיונןעד אמצע המאה ה-19 עמים נלחמו זה בזה, וברוב המקרים המלחמה היתה אכזרית ביותר. שהרי ''המטרה מקדשת את האמצעים'', וכדי לנצח כל צד עשה את כל אשר יכל. המלחמות הסתיימו כמעט תמיד ב''אדמה חרוכה'', אונס נשים ורציחתן והרג המוני מזעזע. בשנת 1859 בקר איש העסקים השוויצרי, ז'אן אנרי דיונן (
Jean Henry Dunant) בעיירה סולפרינו שבאיטליה, וראה שם מחזות זוועה כתוצאה מקרב אכזרי שנערך שם. הוא תעד את מוראות המלחמה ביומן, ולאחר מכן תאר את המראות בספר. בספרו הוא גם הציע רעיונות שיש להקים גופים נייטרליים ולחוקק חוקים שישמרו על כבוד האדם. על סמך תיאורי הזוועה שבספרו הוקם ארגון הצלב האדום הבינלאומי, שמטרתו לתווך בין מדינות נלחמות. בשנת 1864 נחתמה אמנת ג'נבה הראשונה והקמת ארגון הצלב האדום. בשנת 1901 קבל אנרי דיונן את פרס נובל לשלום הראשון.
כיום יש ארבע אמנות ג'נבה. הראשונה (1864) שדנה בטפול בפצועים בזמן מלחמה; השניה (1905) החילה את אמנת ג'נבה הראשונה גם על לוחמה ימית; השלישית (1929) שעוסקת בטפול בשבויי מלחמה; הרביעית (1949) שעוסקת בטפול באזרחים בזמן מלחמה. לאמנה הרביעית יש גם שני פרוטוקולים משנת 1977, העוסקים בהגנה על קרבנות של סכסוכים בינלאומיים, וסכסוכים פנימיים. ישראל חתומה על האמנות כולן.
הדעת נותנת שכאשר יש קודקס חוקים בינלאומי, דיני המלחמה שבו מחייבים את כל הצדדים. שהרי בסופו של דבר חקיקת החוקים הללו באה להגן על האדם באשר הוא אדם. עד למלחמת העולם השניה, אמנות ג'נבה לא עסקו באוכלוסיה אזרחית, ולכן אירופה נהרסה כמעט כליל מהפצצות השטח של הצבאות הלוחמים: הרוסים עם הקטיושות שלהם; האמריקנים עם הפצצות המאסיביות מן האוויר; וגרמניה עם הרקטות שלה (הטילים של הימים ההם) ווי-1, ווי-2. אמנת 1949 כבר אסרה זאת. אנחנו נכנסנו למעגל הבינלאומי לאחר אמנת 1949.
השופט לואיס ברנדייסוהנה מסתבר כי העולם הליברלי-האירופי-האנגלו-סכסי, באופן קבוע בוחן את כל מעשינו המלחמתיים פי אמות המידה של חוקי המלחמה הבינלאומיים, בעוד ששכנינו עושים ככל העולה על רוחם - והם אינם עומדים לבקורת. הם יורים על אוכלוסיה אזרחית במזיד ובמתכוון כדי לפגוע באוכלוסיה אזרחית – ואין עליהם שום בקורת. ואילו אנו, אם בטעות פגענו באיזה אזרח או במטרה אזרחית - מיד כל הקהיליה הבינלאומית דנה אותנו ברותחין. במיוחד כל תחנות השידור הערביות מצטטות היטב את חוקי המלחמה, ואמנות ג'נבה למיניהן. אבל הס מלהזכיר, כאשר מדינה ערבית כלשהי עשתה מעשה דומה.
אבל בזה אנו אשמים, כי המערכות ההסברתיות והמשפטיות שלנו אינן מגיבות. אפילו ליברל-שמאלן כמו פרופ' אלן דרשוביץ, מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, פרסם מאמר שבו הוא קבע שאמנות ג'נבה צפו את כל אפשרויות המלחמה בין צבאות. אבל אף לא אחת מהאמנות לא מטפלת במצב של לוחמת גרילה. והוא מסכם את המאמר בכך שהוא טוען, כי הצד המותקף על ידי הטרור מותר לו להגיב באותה צורה או דרך, שבו הטרור תוקף אותו. על משקל זה, מן הדין היה שראש הממשלה או שר הבטחון, יצהירו בפומבי, כי כל התקפה ארטילרית על ישוב אזרחי ישראלי, תתקל באותה תגובה בדיוק. היום הפלסטינים יודעים כי המלחמה היא חד-צדדית. הם יפציצו ככל העולה על רוחם, ואנחנו נגיב בפינצטה של רופא מנתח. יהיה מי שיגיד שגם אנחנו גורמים להם הרבה הרג. זה נכון. אבל אין דומה הפגזת עיר, לחיסול ממוקד. האפקט של הפגזה ו/או פצוץ אוטובוס עם נוסעים אינו דומה לחיסול ממוקד בודד.
הפרופסור
יעקב טלמון, שהיה מומחה עולמי להיסטוריה של התקופה בין שתי מלחמות עולם (1918 – 1938), בקש להמחיש לתלמידיו את
מהותו החד-צדדית של הסכם השלום העולמי לאחר מלחמת העולם הראשונה, וסיפר להם את הספור הבא. בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, בכנס של מנהיגי הציונות שנערך בארה''ב, בקש השופט
לואיס ברנדייס לתאר עם העברית העילגת שלו את אופיו החד-צדדי של ''הסכם ג'נבה'' במשפט אחד. והוא אמר: ''אחרי ה-War התכנסו ה-Nations ועשו שלום בִּגְנֵבָה''. דהיינו, המעצמות גנבו מה
גרמנים את ההסכם, שאמור היה להיות לתועלת שני הצדדים. וכך גם במקרה שלנו, אנחנו הרשינו לפלסטינים לגנוב את החסינות של אמנת ג'נבה לטובתם בלבד.
החסינות הבינלאומית של הפלסטינים
