המילה הכי פופולרית כיום הינה ''המלך עירום'' או 'אולמרט קח אחריות' ותתפטר. יש צורך לנגב את קורי העכביש של הפופוליזם מן העיניים, לשפשף אותן מכל מסך העשן התקשורתי הדמגוגי (אותו מסך עשן שתמך בעיוורון פופוליסטי במלחמה בלא הבחן בניואנסים), ולאמר, בניגוד לשטף הפופוליזם ששטף אותנו ש'המלך לבוש' או ש''אולמרט לא צריך להתפטר''.
תכלית מלחמת לבנון השנייה הייתה לצרוב להם בתודעה: ''עד כאן'', או יותר נכון ''אם עוד פעם אחת אתם עושים את תרגיל חטיפת החיילים המסריח, זה יעלה לכם בהרס והרג של חצי מדינה''. המלחמה הזו הביאה את אבי הפופוליזם הדמגוגי (שלא לאמר המגעיל והדוחה, כפי שראינו לאחרונה, עם מסחר 'חלקי הגופות' המגעיל והדוחה שלו)
חסן נסראללה, לרגע של הודיה (מתישהוא בשנה שעברה) כי יתכן
וטעה בחטיפת החיילים. להביא את המולטי-דמגוג להודות בטעות זה כמו להביא את
אחמד טיבי להניף את דגל ישראל. וזה גם הישג.
הישגי מלחמת לבנון השנייה
מלחמת לבנון השנייה הייתה צריבה נכונה בתודעה ש'ברגע שיאתגרו את הגבול הבינ''ל המוכר שלנו' – ננשוך, נבעט, נעמוד על הרגליים האחוריות. לא ניתן לאף אחד להשיג את גבולנו המוכר והלגיטימי, את הקו הכחול, או הירוק, אותו קו של ריבונות ישראלית ללא כיבוש. מלחמה זו אותתה לעולם שאיננו נתונים לסחטנות, וככל שהדבר נוגע לגבול שלנו, המוכר, הירוק/כחול, הרגליים האחוריות תעמודנה בשצף קצף כדי להגן עליו. היא גם היוותה את התשובה לימין ששואל ''ומה אם הם ירצו את תל אביב ואשקלון'', כי ניתן להחזיר את השטחים עד לקו הירוק, ומי שיאתגר אותנו מעבר לכך, נבעט בו (ותמיכת העולם במלחמה רק אותתה על כך שהעולם מכיר בקיום ישראל בגבול בינ''ל מוכר).
הלאה הסחטנות באמצעות חטיפת חיילים
חטיפת חיילים אינה מסתיימת בהשבתם במבצע אוגנדה.
כאשר חוטפים לנו חיילים, בשל מנטליות ישראלית אשר מקדשת את פדיון השבויים, אנו נאלצים לשחק משחק לא שווה ערך שבו אלפים מהרוצחים שלהם משוחררים תמורת קומץ החיילים שלנו. לשנות את כללי המשחק שנטוו בעסקת
ג'בריל האומללה, לאמר שמעתה ואילך המחיר אינו אלפי רוצחים שלהם משוחררים, אלא אלפי רוצחים שלהם משוחררים ומהלך צבאי שלנו, זה דבר ראוי.
על כן כל הקוראים ל
אולמרט להתפטר נוקטים פופוליזם פופולרי: הטרנד היום הוא אולמרט תתפטר, מחר הוא יכול להיות '
גאידמק תשאר'. האם כל מה שפופוליסטי הוא נכון?
על מרחב הטעות אשר נחוץ כל כך כדי לא להיות משותק
דרג מדיני צריך להיות חופשי לפעול במסגרת מתחם אפשרות לטעות שהוא לגיטימי וסביר, בלא שישותק מתוך חשש מטעויות, כי אם אדם, בכל תחום שהוא בחיים (על אחת כמה וכמה התחום המדיני) יתנהל מתוך שיתוק של וינוגרדים ו'תנועות מילואימניקים', הוא לא יוכל להתנהל.
כל מי שרכש אי פעם באופיס דיפו ספר על 'איך לנהל עסק מתחיל' או 'איך להצליח בעסקים', ודאי שמע את העצה, שכדי להתקדם, להעיז, לנסות, צריך לטעות. ה'איך' אנו מתייחסים לטעות, הוא נקודת המוצא.
חוקרי תרבויות אנתרופולוגיסטים למיניהם, בוחנים את האופן שבו בני האנוש בתרבויות שונות מתייחסים למזון, להפרשות הגוף או ליחסי המין שלהם. אני רוצה לבחון לרגע באופן ביקורתי כיצד אנו מתייחסים לטעויות שלנו, ותשובתי תהא: 'אוי גווועלט, אולמרט תתפטר'. טעויות, שהן חלק אינטגרלי מניהול מדיניות, הן אצלנו מנוף להלקאה עצמית: ''אוי גוועלט''.
מדיניות אשר משותקת מהפחד פן תטעה לעולם לא תוכל להתקדם, לשעוט, או אפילו להתקיים (לא מזמן פורסמה במוסף השבת של ידיעות אחרונות כתבה אשר מתארת כיצד בישיבות הממשלה האדם הכי חשוב הוא הפרוטוקוליסטית, המזכירה שמקלידה, כי כולם רוצים להוכיח לפרוטוקול ש''אינם טועים'' – הינה דוגמא מצוינת לשיתוק הדרג המדיני מחשש מטעויות).
קריאה ביקורתית באימרה הטהרנית ''קח אחריות''
הקונספט השליט כיום הינו ''בואו נעמיד את האשמים אל הקיר'', בואו נקרא להם ''ליטול אחריות''. אמירת ''טול אחריות'' נאחזת בטעות לשיא הטהרנות, הערכיות, מעין 'ארץ ישראל של פעם'. לאו דווקא.
אמירת ''קח אחריות'' יכולה להיתפס מנגד כאמירה גלותית, אשר לפיה, אם טעינו, עלינו לעמוד במסדר ארוך ומסובך ומעייף ומענה של הלקאה עצמית; במקום לבחון 'מה עושים הלאה', קוראים 'גוועלט' ארוך על חטאי העבר. אין ספק שמן העבר צריך ללמוד, אבל העבר לא צריך להיות עמוד קלון של הלקאות ציבוריות, בכי ונהי גלותיים במסווה של ''לקיחת אחריות'' צברית כביכול, ערכית, ארץ ישראלית.
במדינות אחרות מאשימים את הדרג הצבאי
את עיני האירה רשומה פובליציסטית מצוינת ''
אשמת צה''ל'' מאת
יהודה בן מאיר. יהודה בן מאיר סוקר סדרת 'פשלות' של צבאות גדולים של מדינות גדולות וידועות (
ארה''ב,
אנגליה) ברגעים מכריעים, כגון במלחמת העולם השנייה. היו שם פשלות ענקיות, הקרב של הבריטים במצריים אל מול הגנרל הגרמני
רומל,
פרל הרבור המביש (לו פרל הרבור היה מתרחש בנמל
אשדוד בישראל, הייתה קמה וינוגרד בחזקת אלף, והרבה בכי ונהי וקינות של ''לתפוס את האשמים''). מדינות אלו, אנגליה, ארצות הברית, שאין להן מנטליות גלותית של 'להלקות על חטאי העבר' ספגו את הטעויות, והמשיכו הלאה בנחישות אל המשכה של מלחמת העולם השנייה, שסופה ידוע (ואילולא היה כפי שהיה, מי ישורנו, אנו, העם היהודי...).
חורבן בית שני כ'וינוגרד הראשון'
אני חושבת שכל נושא וינוגרד ו'לתפוס את האשמים' ו'לקחת אחריות' זה איזשהו שחזור של האווירה הגלותית בגולה במשך 2000 שנה. הגולה לא הייתה אלא וינוגרד של חורבן הבית. הבית נחרב? קינות, תפילה, בכי, נהי, הבטחה כי לא ישובו לארץ ''עד בוא המשיח'' והכל בגלל הפשלה.... של חורבן בית המקדש.
אם אני חושבת על ההיסטוריה היהודית הקדושה באופן ביקורתי, אני חושבת שמרד
בר כוכבא והמרידות ברומאים היו סיכון שנלקח, וחורבן הבית היה תוצר טבעי של אותו סיכון, וסיכונים חייבים להיות חלק אינטגרלי מהתנהלות אומה, כי מי שאינו נוטל סיכונים – הוא משותק.
מדינת ישראל מאשימה השכם והערב את אלו שאינם מכירים בה כמדינה יהודית וציונית, אך חיסול המדינה היהודית ציונית יכול להגיע גם מכיוון אחר- וינוגרדים משתקים – אשר יגרמו לשיתוק בדרג המדיני, ויכולים לחסל את ישראל מבפנים הרבה לפני שכל מי שלא מכיר בהיותה מדינת העם היהודי ציוני יחסלה מבחוץ.
במקום ''את מי מלקים'' – ''מה עושים הלאה?''
אם נחזור לרגע לכתבתו של אותו יהודה בן מאיר, הוא מתאר כיצד אחרי כל 'פשלה' שכזאת, אנגליה וארצות הברית, משל היו ''יאצק שנופל וקם'' (אותה דמות מזהו-זה של שנות ה 80') ניערו את חול הפשלה מהבגדים ושאלו ''מה עכשיו''. אנגליה וארצות הברית בתורן החליפו מפקדי צבא, וניהלו את הקרב בטקטיקה אחרת ונצחו. הרטוריקה שלהם לא הייתה ''אשמה'' ו''העמדה אל הקיר'' אלא ''מה לעשות''. אם דברים לא התנהלו קודם לכן בדרך שציפו שיתנהלו, ''מה עושים עכשיו כדי שהכל יתנהל בסדר מעתה ואילך?''.
וינוגרד היא ועדה ראויה, אך הרטוריקה והקונספציה שלה מטעה.
ראוי לחשוף את המשגים שהיו, אבל תוך זיכרון מתמיד שהשאלה אשר צריכה לעמוד לנגד עיננו אינה ''את מי לתלות על עמוד הקלון'', אלא ''מה הדבר הפרגמטי ביותר שיש לעשות כעת כדי למקסם את מצבה של ישראל בהינתן הנתונים הקיימים''.
''המלך לבוש''
