|
|
|
בלא 'חזקת חפות', ללא 'מגנה-כרטא' דיוניתענבל בר-און
סדר הדין הפלילי וחוק העונשין, תפקידם, בין היתר, להגן על אזרחים במדינה דמוקרטית וחופשית מפני הרשעות שווא. ההגנות מתבטאות הן בהגדרות תחומות, מצומצמות ומדויקות של פרטי העבירות, כך שלא יורשע אדם בגין התנהגות שחשב שהיא מותרת בטעות, שכן הגדרת העבירה הייתה עמומה, והן במסגרת פרוצדורלית נוקשה, אשר מגנה על זכויות הנאשם. אדם לא יורשע בעבירה אלא לאחר הליך ראיות מורכב, שבסיומו הוכח מעבר לכל ספק סביר כי העבירה אכן בוצעה בידי הנאשם. זוהי זכות יסוד של כל אדם. כל אדם? כמעט כל אדם... אלא אם אדם שכזה מוגדר כ'חולה נפש', או אז הוא אינו זכאי לחסות בצל חזקת החפות. אם הוא נחשד במעשה מסוים, אפילו כשמדובר במעשה שמישהו משער שיבצע בעתיד (ואין צורך לדבר על מעשה קונקרטי אלא די להצביע על 'מסוכנות' כללית, עמומה), הוא יכול להילקח לבית משוגעים באשפוז כפוי, תוך שלילת מרבית זכויותיו. זאת כאשר אדם אשר אינו מוגדר כ'חולה נפש' היה מבצע את אותו מעשה, היה עומד לדין, ואם הוא חף, יכול היה לצאת זכאי. פרקטיקה מפלה זו מעוגנת בחוק אשר מסדיר אשפוזים בכפייה בישראל, הוא חוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א – 1991. מכוח חוק זה ניתן לשלול חירותו של אדם חף מפשע על סמך השערה שיסכן זולתו בעתיד, וזאת בניגוד לכל אדם בישראל אשר זכותו תישלל אך ורק אם ביצע עבירה בזמן עבר. לא זו אף זו, בעוד שכל אדם- חירותו תישלל אך ורק באם ביצע עבירה קונקרטית ומסוימת אשר ניתן להצביע עליה בספר החוקים (וזאת מכוח עקרון החוקיות ולפיו '' אין עונש ואין עבירה אלא לפי חוק או על פיו''), אדם אשר תויג כ''חולה נפש'' חירותו תישלל לא זו בלבד על סמך השערה שיעשה דבר מה בעתיד, אלא דבר זה אינו צריך להיות קונקרטי או מסוים, אלא מעורפל, ערטילאי, קרי ''סיכון'' אשר הגדרתו יכולה לנוע על קשת של מעשים, מזוטי דברים ועד דבר של ממש, מושא לפרשנותו הסובייקטיבית של כל גורם מאשפז (פסיכיאטר מחוזי, וועדה או שופט מחוזי אשר דן בערר על אשפוז כפוי).
ארבעת המקרים שאציג להלן ממחישים מה קורה כאשר מדינת ''חוק'' שוללת את אותן הזכויות הפרוצדורליות והמהותיות, שהן חוקתיות (ההגנה על אזרחים מפני הרשעת שווא מהווה כיום זכות חוקתיות) מאנשים, רק בשל הגדרתם כ'חולי נפש' ומאפשרת את השמתם בבית משוגעים, רק ע''ב חשד, תוך שנמנעת מהם ההזדמנות והזכות 'להוכיח את חפותם' בבית המשפט.
מקרה א': לו היא הייתה עומדת לדין הסנקציה הייתה קלה בהרבהעופר שנער, במאמרו ''בית החולים כמושבת עונשין'' (ע' שנער ''בית החולים כמושבת עונשין'' משפט נוסף 1(2001) 108), ממחיש את העוול אשר נעשה לאנשים אשר מוגדרים כ'חולי נפש', כאשר חל עליהם חוק אשר מאפשר כליאתם בעילות שרירותיות או סתמיות ומעורפלות, אשר לו הדין הפלילי היה חל בעניינם (תחת חוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א – 1991), הייתה ננקטת כנגדם סנקציה קטנה בהרבה, אם בכלל. במאמרו הוא מתאר מקרים של אנשים אשר החלת חוק טיפול בחולי נפש בעניינם, אשר בהיותו חוק אשר אינו דורש הליך פרוצדורלי מגן טרם הפעלת הסנקציה שהיא קשה מסנקציה פלילית, הסבה עוול לאותם אנשים. הנה דוגמא (ציטוט מתוך מאמרו):במקרה שהגיע לטיפול המרכז לסיוע משפטי, אושפזה אישה לאחר שנחשדה בביצוע עבירה של הפרת צו משפטי אשר אסר עליה להיכנס לביתה, צו שניתן לבקשת בעלה במסגרת הליכי גירושין. האישה לא הכחישה את העובדות, ואף ביקשה לתת את הדין על מעשיה. אולם, עורך דינה בחר להודיע בשמה לבית המשפט כי היא מסכימה להוצאת צו האשפוז. זאת ככל הנראה מאחר שסבר כי אין זה מחובתו להיוועץ בלקוחתו, שכן חזקה כי הלקוחה, אשר אושפזה בעבר בבית חולים פסיכיאטרי, חולה ואינה כשירה לתת את הדין על מעשיה. כתוצאה מכך שהתה האישה במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי כשלושה חודשים, עד להתערבותו של עורך דין שפעל מטעם המרכז לסיוע משפטי בזכויות אזרח. בתקופה זו נמנע ממנה לצאת, ולו לשעות ספורות, על מנת להסדיר את ענייניה מחוץ לבית החולים, או לקיים סדר פסח עם ילדיה. סביר להניח כי לו עורך הדין היה ממצה את ההליך הפלילי, לא הייתה האישה מבלה ולו יום אחד במאסר. מובאה זו דנה בסוגיה אשר חורגת מתחום מאמר זה, והיא סוגיית (היעדר) האתיקה של עורכי דין אשר מטפלים בעניינים של מי שמוגדרים כ'חולי נפש' וזאת מתוך תחושת פטרונות אשר גורמת לעורך דין לסבור כי כאשר לקוחו מתויג כ'חולה', התיוג הזה פוטר אותו מאותם כללי אתיקה אשר מחייבים עורך דין לפעול מטעם לקוחו, ולא חרף ועל-אף רצונו.
אך יחד עם זאת, ניתן ללמוד שהדין המפלה החל על מי שמתויגים כ'חולי נפש' גורם לשלילת חירותם בצורה לא פרופורציונלית ביחס למה שביצעו (אם ביצעו, באשפוז כפוי בהליך אזרחי ניתן לשלול חירות של אדם לא ע''ס מה שעשה אלא ע''ס משהו שיעשה בעתיד, ובמקרה שמתואר לעיל דובר במסלול של אשפוז כפוי 'פלילי').
במקרה הזה, כפי שמתואר במובאה מן המאמר, האישה חפצה לעמוד לדין, וליתן את הדין על מעשיה. פסק הדין יפת (ע''פ 2910/94 מדינת ישראל נ' ארנסט יפת, פ''ד נ(2) 221) הגדיר את הזכויות הפרוצדורליות של הנאשם כ'המגנה-כרטה של הנאשם'. בעצם תיוג אדם כ'חולה נפש' נשללת ממנו הזכות לעמוד לדין, כאשר תוצאת ההליך עשויה להביא לזיכויו. מגלת הזכויות הפרוצדורלית' שלו נשללת ממנו, בשל תיוג זה.
מקרה ב': נשללה ממנו לחלוטין הזכות לעמוד לדין ולטעון לחפותובסרט התיעודי 'כל בני האדם' אשר הוקרן בערוץ 8 בדצמבר שנת 2001, הוצגו שלוש מקרים של אשפוז בכפייה אשר נערך בצורה שרירותית, אחד מהם של אדם אשר אחותו סבלה ממחלה, ואיזה ''רופא רוחני'' גזל את כספה. באחד המפגשים שכינס אותו ''רופא רוחני'' ניגש הדובר בסרט התיעודי אל ה''רופא הרוחני'' בכעס. הזמינו משטרה, והמשטרה לקחה אותו לאברבנל. שם הוא עבר גיהנום, והביע משאלה, בסרט הדוקומנטרי (לאחר כל מדורי הגיהנום שעבר, לרבות קשירה לשעות ארוכות, תוך שלא מאפשרים לו להתפנות לצרכיו, ולאחר שהזריקו לו בכפייה נגד רצונו וחרף תחנוניו) ולפיה: ''אם יש משהו שעשיתי, שיפנו למשטרה'', או במילים אחרות, הדובר בסרט מבקש את 'חזקת החפות' ואת הזכויות שיש לכל אדם, קרי במידה ונחשד בדבר מה, שתינתן לו אותה 'מגנטא כרטא' של ההליך הפלילי, קרי שתהא לו הזכות להיות נאשם בעבירה קונקרטית ולהתגונן בפניה, כפי שכל אדם זכאי לכך.
מקרה ג': לו היה עומד לדין, היה יכול להציג את טענות הנגד שלו ואולי אף לצאת זכאי או בעונש מופחתעוד מקרה אשר ממחיש את האפליה לרעה של מי שמתויגים כ'חולי נפש' להבדיל ממי שנחשבים בעיני המחוקק כ'בני-אדם' (ועל כן זכאים להגנות הפרוצדורליות של סדר הדין הפלילי ולהגנת עיקרון החוקיות כפי שהינו בא לידי ביטוי בחוק העונשין, התשל''ז- 1977) הוצגה באתר האגודה לזכויות האזרח. שם נדון מקרה של אדם אשר נכלא בבית חולים פסיכיאטרי, תוך שהמשך כליאתו נעשה מפאת שלא נמצא עבורו פתרון שיקומי 'בקהילה'. בשולי הטקסט מוצגת בגוף העתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח, העילה שבגינה נכלא מלכתחילה בבית-חולים לחולי נפש:המערער, כבן 54, הועמד לדין לפני כ 3 שנים, לאחר ששבר פנסים של מכוניות שכניו, והתיז לעבר אחד משכניו באמצעות מטף כיבוי. טענתו כי מדובר בסכסוך שכנים וכי הוא הוכה קודם לכן בחוזקה, מעולם לא נבדקה על ידי בית המשפט, שכן הוא נמצא כבלתי כשיר לעמוד לדין. ביום 5.7.2000 הוצא כנגדו צו אשפוז. הנה כי כן, מוצגת האפליה כנגד מי שמתויגים כ'חולי-נפש' לעומת מי שהמחוקק רואה בו 'אדם'. לו המערער היה נתפס בעיני המחוקק כאדם, היה זוכה לפרוש את טענות-הנגד שלו לאישום בפני בית המשפט, ולצאת בעונש מופחת, ואולי אף בזיכוי.
מקרה ד': רצתה להוכיח את חפותהגם המקרה הזה הופיע במאמרו של עופר שנער (שאוזכר לעיל), ובו מתואר מקרה של צעירה אשר נכלאה במוסד פסיכיאטרי בשל טענות שיוחסו לה אשר הכחישה. למותר לציין כי לו הייתה לה הזכות, כמו לכל אדם (למעט מי שתויגו כ''חולי נפש'') לעמוד לדין, על התביעה היה מוטל להוכיח את מה שמיוחס לה מעבר לספק סביר. כפי שעולה מן הכתוב, התביעה לא הייתה מצליחה לעשות כן. אירועים אשר אין די בהם כדי להקים עילת מעצר, ולבטח לו להביא להרשעתו הפלילית של אדם, די בהם כדי להביא לאשפוזו בכפייה:גלית הובאה לבית החולים בניגוד לרצונה, כשהיא קשורה באזיקים, על ידי שוטרים, שטענו כי היא ''התפרעה בבית הכנסת''. טענות אלו, שככל הנראה לא היו ולא נבראו, בצירוף ה''הוכחה'' כי היא מסוכנת, שכן גלית בעטה ברגלו של פסיכיאטר בשעת קבלתה, הספיקו לפסיכיאטר המחוזי להוציא בעניינה הוראת אשפוז בכפיה. כאן המקום לציין כי השופטת רוטלוי התייחסה כבר בע''ש 227/00 פלונית נ' היועמ''ש, לסיטואציה הקפקאית שבה אדם מובא לבית חולים פסיכיאטרי בכפייה, תוך שאין מגלים לו בגין מה נכלא, לכמה זמן ייכלא, מהי עילת הכליאה ותוך שיש לו כלים פרוצדורליים דלים מאד (אם בכלל) להתגונן כנגד ההליך. מצב כזה עבור אדם, אשר מבין שנשללה חירותו בצורה כה קשה, והחוק אינו מספק לו הגנות פרוצדורליות נאותות, עלול להביא כל אדם באשר הוא אל סף תסכול. (אך זה נאמר במאמר מוסגר כדי לשבץ את אותה 'בעיטה לפסיכיאטר' בקונטקסט). נכון לעת כתיבת המאמר של שנער, שררה נורמה במוסדות הפסיכיאטרים, ולפיה הזכויות הפרוצדורליות והדיוניות של כלואים נשללו באופן שיטתי, כפי שמתאר עופר שנער בהמשך תיאור המקרה, להלן:אולם לא רק זכויותיה בתוך המחלקה הופרו, אלא גם עצם זכותה לחירות ולהליך הוגן; זכותה לערער על הוראת האשפוז נפגעה, שכן מנעו ממנה ליצור קשר עם עורך דינה, ומכאן שהוועדה הפסיכיאטרית כונסה לדון בעניינה רק לאחר שבועים (ולא שבוע, כפי שמאפשר החוק). בדיון בפני הוועדה נמנעה מעורך הדין הזכות האלמנטרית, שעוגנה בפסיקה ובהנחיות ראש שירותי בריאות הנפש, להיות נוכח בדיון כולו מראשיתו. הוועדה סירבה לאפשר זאת, ואף מנעה מעורך הדין לטעון לעניין הפגמים שנפלו בהליך האשפוז. למצער, רצף האירועים שתואר לעיל ביחס לגלית מייצג נאמנה את היקף הפרת הזכויות של המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטרים בישראל כיום. החשוב במקטע שלעיל הוא שמקום בו גלית הוגדרה כ''חולת נפש'' – ניתן היה לשלול חירותה ללא שביצעה כל עבירה, וע''ס הגדרה כללית ועמומה של ''מסוכנות'', ועוד עתידית, בעוד שאלמלא הייתה מתויגת כחולת נפש, הייתה פטורה בלא כלום, שכן היה חל עליה הדין הפלילי אשר אינו מאפשר כליאת אדם אלא אם ישנו חשש סביר כי ביצע עבירה (בזמן עבר, להבדיל מהשערה עתידית כי ''יסכן את זולתו'', סיכון אשר כאמור, טיבו לוט בערפל).
כליאה זו של חפים מפשע ע''ס השערה כי ''יסכנו את זולתם בעתיד'', כאמור, תוך גרימת עוול נוראי לכלואים, מתאפשרת בחסותו של דין אשר מאפשר כליאת אדם חף מפשע, ע''ס קריטריונים עמומים אשר נתונים לקשת נרחבת ביותר של פרשנויות, תוך סיכון חירותם.
חוק שרירותי, קפקאי ומפלהחוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א- 1991, אינו אלא אפליה ממוסדת כלפי מי שחורגים מנורמות חברתיות, קרי אנשים אשר מוגדרים כ'חולי נפש'. בעוד שלמי שהחוק רואה בו אדם מוקנית הזכות לעמוד לדין פלילי, ולחסות בצל חזקת החפות (כל עוד לא הוכח אחרת) הרי משהוגדר אדם באופן שרירותי כ'חולה נפש', (הגדרה נזילה מאד אשר ניתן להחילה על קשת נרחבת של אנשים), נמנעות ממנו זכויות פרוצדורליות להגנה מפני כליאת שווא, אשר נתונות לחשודים בעבירות קשות.
השמנא והסלתא של העבריינים בישראל, המתועבים שבפושעים זכו בזכות לעמוד לדין: ג'ון דמניוק, בני סלע, יגאל עמיר מעולם לא נכלאו בטרם ביצעו עבירה אלא רק לאחריה. זוהי זכות אשר נתונה לכל אדם. כמעט לכל אדם. מי שמתויג כ'חולה נפש' (הגדרה עמומה, כאמור, ונזילה) אינו חוסה בצל הזכות הזו.
זו אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה קבוצה מודרת מן ההגנות אשר הדין הקנה לכל אדם (''למעט...שחורים/נשים/יהודים וכו''').
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן קבוצות מופלות, מודרות, סולקו מן ההגנות אשר היקנה הדין לכל אדם: החוקים אשר איפשרו עבדות בארצות הברית שללו מהשחורים את ריבונותם על גופם ואת זכותם לחופש, החוקים אשר קבעו בדורות קודמים כי אישה היא קניין הגבר ועל כן זכותו ''לבעול'' אותה אימתי שירצה, תוך שרצונה אינו פקטור, שללו ממחצית האוכלוסייה את זכותה על גופה (וגם לבחור/להיבחר/להחזיק בקניין וכו'). חוקי נירנברג שללו מהיהודים באירופה את הזכות לחיים. חוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א – 1991, אשר קובע כי אדם אשר תויג כ''חולה נפש'' – ניתן לכלאו בעודו חף מפשע ע''ס הרעיון הקפקאי כי ''יסכן זולתו בזמן עתיד'', שולל מאנשים אשר תויגו כ''חולי נפש'' את חזקת החפות, ומהווה ''עוד לבנה'' בחומת החוקים הלא חוקתיים אשר ההיסטוריה מתביישת בהם באיחור של דור או שניים.
|
|
|