המחבר הוא מהפורום משפחות שכולות ישראליות פלשתיניות. אכן, התרשמתי מאוד! היה מעניין ומשמעותי; אבל גם מאכזב, בייחוד בשל המסרים שלא היו.
אכן היו כשלים במלחמת לבנון השנייה. כולנו היינו שם - בחזית הלבנונית, שם או בחזית העורף, כאן. מי שהוא (הרמטכ''ל) החליט שניתן לנצח רק באמצעות מטוסים והחי''ר לא נקרא אל הדגל. הפצועים זעקו ולא נענו; הם לא פונו ודממו למוות תחת שמי לבנון. לבנים של... (כוכבי הסרט של
ניר טויב) לא ניתן להילחם, כפי שהם רצו, או כפי שהם הבינו. הנשים של הבנים של... מסכמות את המלחמה בחפלה מדהימה, עם קריצת עיין לתקשורת ותיאור של בעליהן המאוכזבים ושל קרב שלא היה ושל רימונים שלא נעשה בהם שימוש. איזה באסה!
והטענה העיקרית הנשמעת מפי כולם: הלוחמים; האב, האלוף והמתדיינים (לאחר סיומו של הפרק הראשון) שבמלחמה כמו במלחמה - יש הרוגים וההרוגים הם אנשי הצבא ולכן היעד (המשתמע) של חיסכון בחיי חיילים הוא פסול מעיקרו. יש לצאת אל מחוץ למרחבים המוגנים; לחתור למגע עם האויב ולהסתכן באובדן חיים, על מנת לשמר את האתוס הצה''לי, הדבק בסיסמא ''טוב למות בעד ארצנו''. האתוס הזה המקדש דבקות במשימה; נחישות והכנעת האויב אינו עולה בקנה אחד עם החתירה שלא להיפגע; עם הפקודה שלא להעז ולא להסתכן; עם המטרה שלא לחזור עם אלונקות.
הם יצאו למלחמה עם התודעה הצרובה ש''אסור לאבד את הצפון''. את הצפון הגיאוגרפי, אכן לא איבדו אבל הצפון המוסרי, הערכי נעלם כלא היה. התפישה שערך חיי האדם הוא ערך עליון, שבקה חיים בטיעוני הבנים של... כולם התכנסו ליד המנגל, על משפחותיהם היפות ושוחחו על הזיגוג בעיניים, עם החזרה הביתה.
אבל הם חזרו!!! ואף אחד מאלה שלא חזרו לא השתתף בסרט; ואם עברייה, שבנה לא חזר, לא רואיינה בסרט הזה ורק ההד הקלוש של התבטאות אחת, אמיתית ובלתי פטריוטית של אחד הבנים של... ''אני לא יודע איך הייתי מגיב אם בני, היה נלחם שם''. ''פחד אלוהים כשהילד שם'' אומר האב הצעיר שרוחו הקרבית לא מומשה. אז דעו לכם גיבורי העבר מיחידה 101; מחטיבת הצנחנים ומפיקוד צפון שאפשר להיות פטריוט גם ללא מלחמה; שאי אפשר להיות הורה ולמחוא כף למלחמה שבנך משתתף בה ושאולי לא יחזור ממנה. אין צורך לדבוק באמיתות הישנות שחייבים להכניע את האויב בשדה הקרב; אפשר וחייבים לנצח בקרב על השלום - קרב שבו האלוף הוא מי שמונע מלחמות ומסוגל להתפשר ולהתפייס ולא מי שמתאבל על ההזדמנות שהוחמצה לניצחון נוסף וגורס שכוח ההרתעה שלנו חייב להשתקם. נכון! אין ביטוי מזעזע יותר מאשר המונח שלמדנו בסרט זה על ה''מושהה פצוע''. אבל מי שטבע את הביטויים של ''מבוקש''; ''חמוש''; ''בלתי מעורב''; ''סיכול ממוקד''; ''בנק מטרות''; ''תשתיות טרור''; ''חישוף אדמות''; ''סגר''; ''כתר'' ועוד כהנה וכהנה ומי שהתרגל למינוחים אלו וקבל אותם והטמיע אותם בשפת היום יום שלו, אל יתפלא שמכבסת המלים של מערכת הביטחון מפיקה גם מרגליות כאלה, עבור חיילינו שלנו.
אך הסרט הזה יכול להיות נקודת המוצא למהפך ביחסינו עם אויבינו: במקום שאנחנו נאמין ש הישראלים יכולים להרוג כמה שהם רוצים ואילו הערבים רוצים להרוג כמה שהם יכולים הבה ונשנה את הדיסקט ונדבק בתפישה שאנו רוצים להשלים ומוכנים לשלם את המחיר ואז הם יהיו מוכנים להשלים עם כל מי שרוצה לשלם. אם נצא, בסיומו של הסרט, עם ההבנה שעברו ימיו של מאיר הר ציון ואגדות הגבורה האישית וההקרבה הקיבוצית חייבות להתחלף בסיפורים אנושיים על רופאים ללא גבולות; על שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם; על מפגשי משפחות שכולות משני הצדדים; על
בסאם אראמין שבתו עביר נהרגה ע''י צלף ישראלי; על
רובי דמלין שבנה
דייויד נהרג ע''י צלף פלשתיני, אז בכל זאת יצאנו נשכרים. אם תחרת בתודעתנו, קריינות הרקע של הסרט עם דבריו המדהימים של
דויד גרוסמן, במקום להיתפס למרירות הנפש של האלוף
דורון רובין, אז זכינו. אם נבין שתיאוריו של תת אלוף
רפי נוי על לוחמי החיזבאללה המחופרים מזה 8 שנים בעמדות ב
מארון א-ראס, ב
דבל וב
בינת ג'ביל ומחכים ל
אור, בנו ולחבריו, הבאים מעמדות ההיי-טק ב
הרצליה פיתוח וב
הר חוצבים, אינם מותירים לנו ברירה אלא להבין שהציונות של המאה ה-21 לא תימדד בכוח הצבאי ובעוצמת חיל האוויר והטילים אלא ביכולת שלנו לאפשר לבנינו ונכדינו, וגם לילדים של
אור,
ניר ו
משה, חיים אחרים מאשר אלו של הוריהם וסביהם, אז גם נחזור להיות חברה שיודעת לנצח - ניצחון הרוח והאנושיות- במקום חברה שלמדה, להוותה, לספוג – רקיטות; קסאמים; וחזיונות שווא של כיבוש או גירוש. אז תדע גם כל אם עברייה שהחזון הציוני, שהיא גדלה עליו, הוא חזון של חיים ולא של מוות; חזון של התפייסות ולא של נקם; חזון של דו קיום ולא של חיסול הדדי.
לאחר החלק השני, אני רוצה לרכך מעט את ההסתייגות, היות והביקורת הנוקבת המובאת, אמנם גם בחלק זה של הסרט, מהולה בהרבה עצב וכאב לב, שהיו חסרים לי בחלק הראשון. ההתפכחות מן המנהיגות הצבאית ואולי גם האזרחית, של אלו הקרויים, ובצדק, ''מלח הארץ'' נוגעת ללב ונותנת לסרט ממד נוסף שבו הרציו והסנטימנטלי צועדים באותו כיוון, אוחזים זה בידו של זה, ממש כמו התיאור המהוסס של המפגש הפיזי, הרגעי בין המ''פ ואחד החיילים שלו, כפי שהוא מסופר לבמאי, בביתו של אחד מגיבורי הסרט. אבל גם בחלק זה, כולם מקוננים על אובדן ערכי המלחמה, החיוניים כל כך למען הניצחון ואינם פותחים פתח ואפילו לא סדק לחלופה המתבקשת - החתירה לשלום; למלחמה נגד המלחמה; לרעות שיכולה לצמוח גם בשדה הקרב למען השלום; למען החיים! ולכן הסרט מסתיים בשיר הרעות מתקופת מלחמת השחרור, כאילו המלחמה ההיא לא תסתיים לעולם.
''תדע כל אם!'' ו''ידע כל רוה''מ!''
