מזה שנות דור מרבים לדבר על החוק כשלטון, שכל אדם חייב לציית לו - מגדול ועד קטן. בשל סיבה זו אנשי החוק צברו יותר ויותר כח, עד כי העמידו את אנשי השלטון עצמם בצל. ויש מין תופעה כזו, במנהיגות אין וואקום. כאשר אין מנהיגות, עורכי הדין הם השולטים.
אני אישית אף פעם לא אהבתי את המושג ''שלטון החוק''. מפי הפרופסור בנימין אקצין המנוח, איש מדע-המדינה שמקור ידענותו בא מתחום המשפט, שמעתי: ''כל שלטון ממושך, יהא אשר יהיה, סופו שיתנוון ויהיה מושחת.'' הדברים נאמרו בשנת 1958, ובאמת באותם זמנים, אף פעם לא נאמר המושג ''שלטון החוק''. בימים ההם דובר על החוק
כערך עליון – שכל אחד חייב
לכבדו. יש הבדל גדול מאד בין ''לציית'' לחוק (שלטון) לבין ''לכבד'' את החוק (כערך).
הדברים נאמרו במסגרת הקורס ''תורת המשטרים''. וכאן שבח הפרופ' אקצין את יעילותה של השיטה האמריקנית, שקובעת שראש הרשות המבצעת לא יכהן יותר משתי קדנציות רצופות. וזאת כדי למנוע מצב של ''שלטון ממושך,...'' שסופו יושחת.
אחרי הכל לכולנו יש אינטרס בקיומו של החוק, ואין לנו כל ענין להחליפו. אי אפשר להחליף את החוק כמו שמחליפים שלטון. ולכן כולנו מצווים לכבד את עליונות החוק
כערך ולא כשלטון. ברגע שחברה קובעת לעצמה מערכת של ערכים, שאותם יש לכבד, היא חלה על כולם מגדול ועד קטן. ואם החברה כולה מושחתת, שום מערכת חוקים לא תעזור, כי במערכת המושגים של אותה חברה, אין דבר כזה הנקרא ''ערך עליון''. במקום כזה רק השלטון קובע.
בעבר השתתפתי בדיונים אצל אלופים. עם כל קציני המטה שלו, היה האלוף מתעמת על בצוע הוראה כזו או אחרת. ''אין דבר כזה לא ניתן לבצוע היה האלוף אומר לקצין בדרגת אל''מ''. אבל כאשר היה קם סג''מ, נציג הפצ''ר או הפרקליט הפקודי, והיה שולל את הרעיון, האלוף סוגר את הדיון מיד. אף פעם לא ניסה אלוף זה או אחר, לנסות לבדוק עם המשפטן, אולי בכל זאת אפשר למצוא מוצא?
היו ימים שמערכת המשפט הצבאית היתה מאד קטנה.מי שמע עליה בכלל. אם קצין נתפש בקלקלתו, עונשו היה הרחקה מן הצבא. בימים ההם,
הבושה לעוף מן הצבא היתה כל כך גדולה, שקצינים הקפידו בקלה כבחמורה -
בגלל הבושה. אבל באותם ימים, בגלל הבושה, שמות של חשודים לא פורסמו ברבים, אך ורק כאשר הם נעצרו לחקירה. ניצב בנימין זיגל ז''ל הקפיד בכבודו של אחד העם כבכבודו של שר. עד שלא היו בידיו ראיות מרשיעות הוא לא היה מדבר עם האיש בכלל. הוא הקפיד מאד על חזקת החפות של האדם באשר הוא אדם.
אלא מאי? כאשר החוק הוא שלטון, זה מצב בלתי נסבל שמאן דהוא לא ינהג בהתאם להוראתו. אילו דברנו על רוח החוק, הדבר היה נראה אחרת. אבל כאשר מדברים על הוראת החוק – אז יש לקבל זאת, גם אם הדברים לא מוצאים חן בעיני המשפטנים.
לעניות דעתי, נשיא המדינה היה צריך מזמן לקחת את עצמו ולפנות את משכן נשיאי ישראל. עצם העובדה שהוא נחקר תחת אזהרה חמש פעמים, זוהי פגיעה במעמדו של מוסד הנשיאות. אבל כאן הטעם הוא אינו חוקי, אלא אתיקה ציבורית, שמאחוריה עומד הכבוד למוסד הנשיאות. אבל לפי החוק, כל עוד שהנשיא לא הורשע בבית משפט, עומדת לזכותו
''חזקת החפות''. והיו שאמרו כי נשיאת בית המשפט העליון, היתה צריכה להכריז שנשיא המדינה, כל עוד לא הורשע, יכול להשתתף במעמד השבעתה. כך קובע ''שלטון החוק'' ולא ''הערך העליון'' שלו.
אבל אנשי ''שלטון החוק'' שלנו, שמשפיעים על דעת הקהל באמצעות העתונות, אין להם הסבלנות להמתין עד שההליכים המשפטיים יתמו. הם רודפים את הנשיא לא לפי המערכת הערכים שלהם, אלא לפי ערכים פילוסופיים של אתיקה התנהגותית של אדם המורם מעם.
שלטון החוק או החוק כערך עליון
